חברת הודו המזרחית הבריטית
.svg) | |
 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| מייסדים |
ג'ון ווטס, ג'ורג' וייט  |
| תקופת הפעילות | 31 בדצמבר 1600 – 1858 (כ־257 שנים) |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד |
| מיקום המטה | לונדון, בריטניה |
| ענפי תעשייה | מסחר בינלאומי |
| מוצרים עיקריים |
כותנה, מין, מלחת, תה, סחר בעבדים, מלח שולחן, indigo, סוכר, משי, אופיום |
  | |
חברת הודו המזרחית הבריטית (באנגלית: British East India Company) הייתה חברת מניות שקיבלה צ'רטר מלכותי מאליזבת הראשונה ב-31 בדצמבר 1600 במטרה לתת זכויות מסחר מועדפות עם אזור תת-היבשת ההודית. הצ'רטר המלכותי העניק לחברה שהוקמה לא מכבר 21 שנות מונופול על כל המסחר עם הודו המזרחית. מחברת מסחר שהתמקדה בתחילה בייבוא תבלינים וסחורות מאסיה, התפתחה החברה בהדרגה לכוח צבאי ופוליטי, ועד ראשית המאה ה-19 שלטה במישרין או בעקיפין על רוב תת-היבשת ההודית. בעקבות המרד ההודי הגדול ב-1857 הועברו סמכויות השלטון שלה לכתר הבריטי והחברה עצמה פורקה סופית ב-1874.
לחברה היה תפקיד מרכזי בהקמתה ובהתפתחותה של האימפריה הבריטית והיא הייתה אחד הגופים המסחריים והפוליטיים החשובים והמשפיעים של העת החדשה. באמצעות שילוב של מסחר, דיפלומטיה, בריתות וכוח צבאי הביסה החברה את יריבותיה האירופיות וההודיות, כבשה וסיפחה שטחים נרחבים והקימה מערכת של שלטון על חלקים נרחבים של הודו. תחת שלטונה אוחדו בהדרגה אזורים וממלכות רבות במסגרת מנהלית ופוליטית משותפת, הורחבו קשרי המסחר בין הודו, אירופה וסין, והתפתחו מערכות מנהל, מיסוי, משפט, צבא ותקשורת ששימשו בהמשך גם את הראג' הבריטי. מורשתה של החברה הייתה מרכזית הן בעיצוב הודו המודרנית ומדינות האזור והן בהפיכתה של בריטניה למעצמה אימפריאלית עולמית.
השפעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החברה, שבסיסה היה בלונדון, יצרה את הממלכה הבריטית ההודית. ב-1717, החברה קיבלה צו מלכותי מהקיסר המוגולי שפטר את החברה מתשלום המס בבנגל ובכך נתן יתרון במסחר בהודו. הניצחון המכריע של סר רוברט קלייב בקרב פלסי ב-1757 ביסס את חברת הודו המזרחית הבריטית כעוצמה צבאית ומסחרית במזרח הודו. ב-1760 הצרפתים הוצאו מהודו, למעט כמה אתרי מסחר חריגים בחוף, כגון פודוצ'רי.
לחברה היו גם אינטרסים בדרך להודו מבריטניה הגדולה. כבר ב-1620, החברה תבעה את האזור בו נמצא הר השולחן בדרום אפריקה ולאחר מכן כבשה את סנט הלנה ושלטה בה. החברה גם הקימה קולוניות בסינגפור והונג קונג; העסיקה את ויליאם קיד על מנת שילחם בשודדי ים; ופיתחה את ייצור התה בהודו. אירוע בולט אחר בהיסטוריה של חברת הודו המזרחית היה החזקת נפוליאון בשבי בסנט הלנה. מוצרים של חברת הודו המזרחית הבריטית הוטבעו במסיבת התה של בוסטון.
המספנות של החברה סיפקו את המודל של סנקט פטרבורג, מרכיבים של המנהלה שלה שרדו בבירוקרטיה ההודית, המבנה של החברה היה הדוגמה המוקדמת המוצלחת ביותר לחברת מניות. ברם הדרישות של קציני החברה מהאוצר הבנגלי תרמו באופן טרגי לחוסר היכולת של המחוז להתמודד עם הרעב הנורא שגרם למותם של עשרה מיליוני בני אדם בין השנים 1770–1773 ברעב הגדול בבנגל (1770) (אנג').
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנותיה הראשונות של החברה (1600–1668)
[עריכת קוד מקור | עריכה]חברת הודו המזרחית הבריטית נוסדה בשם "חברת הסוחרים של המסחר הלונדוני להודו המזרחית" (להבדיל מהודו המערבית שהיא יבשת אמריקה במושגים של אותה תקופה) על ידי קבוצה של אנשי עסקים, שקיבלו צ'רטר מלכותי מאליזבת הראשונה, מלכת אנגליה, שנתן להם זכות בלעדית לסחר האנגלי עם איי הודו המזרחית לתקופה של 15 שנה. לחברה היו 125 בעלי מניות, והון של 72,000 ליש"ט ואזור הפעילות שהוגדר לה על פי הצ'רטר כלל את הארצות שממזרח לכף התקווה הטובה וממערב למצר מגלן. בתחילה, על אף ההון שעמד לרשותה, התקשתה החברה להתחרות בהולנדים ששלטו בסחר התבלינים, ולכן לא הצליחה לבסס לעצמה אחיזה משמעותית באזור.
המסע הראשון מטעם החברה יצא מאנגליה באפריל 1601 בפיקודו של ג'יימס לנקסטר (אנג'), וכלל ארבע ספינות (אוניית הדגל "דראגון" והספינות "הקטור", "אסנשן" ו-"סוזאן") שעשו את דרכן דרך כף התקווה הטובה אל הארכיפלג המלאי[1]. המסעות הראשונים התמקדו בעיקר בניסיון להשתלב בסחר התבלינים בדרום-מזרח אסיה, אולם החברה נתקלה בתחרות קשה מצד חברת הודו המזרחית ההולנדית והפורטוגזים. במהלך העשור הראשון של המאה ה-17 החלה החברה להפנות חלק גדל מפעילותה אל חופי הודו, ובמיוחד אל סוראט בצפון מערב הודו, שהייתה באותה עת אחד מנמלי המסחר החשובים של האימפריה המוגולית, ושאליה הגיעו ספינות החברה ב-1608. בשנים הבאות הקימה החברה מרכזי מסחר ("מחסנים") גם בחופה המזרחי של הודו, בהם במצ'יליפטנם (אנג') שעל חוף מפרץ בנגל[2].
הרווחים שהניבו המסעות הראשונים עודדו את המשך פעילותה של החברה, אף על פי שהמלך ג'יימס הראשון העניק במקביל רישיונות לסוחרים אנגלים נוספים לפעול במזרח. ב-1609 הוא חידש את הצ'רטר של החברה לתקופה בלתי מוגבלת. הצ'רטר המחודש כלל סעיף שלפיו ניתן יהיה לבטל את זכויותיה בהודעה של שלוש שנים מראש אם המסחר לא יימצא מועיל לממלכה[3]. המבנה הארגוני הראשוני של החברה כלל נגיד (Governor) ו-24 מנהלים, שכונו "ועדות" (Committees), אשר נבחרו מדי שנה והיו אחראים לניהול המסעות, רכישת הספינות והסחורות ומכירת הטובין שהובאו לאנגליה. הנגיד הראשון של החברה היה סר תומאס סמית' (אנג')[4].
דריסת רגל בהודו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסוחרים האנגלים היו עסוקים לעיתים קרובות בפעולות עוינות נגד יריביהם באוקיינוס ההודי, בעיקר ההולנדים והפורטוגזים. אירוע מרכזי שחיזק את מעמדה של החברה מול האימפריה המוגולית היה ניצחונה ב-1612 בקרב ימי על הפורטוגזים בקרב סובלי (אנג'), שהתרחש מול החוף בקרבת הכפר סובלי, לא הרחק מסוראט. כוח של החברה בפיקודו של תומאס בסט (אנג') הצליח להדוף את הכוח הפורטוגזי, ובכך ערער את מעמדם של הפורטוגזים ככוח הימי האירופי הדומיננטי באזור. בעקבות הקרב השתפר מעמדה של החברה מול השלטון המוגולי, ובאותה שנה העניק הקיסר ג'האנגיר לחברה היתר להקים תחנות מסחר בסוראט ובמספר מקומות נוספים[5].
במקביל לפעילותה הצבאית מול יריבותיה האירופיות, ביקשה החברה לבסס את פעילותה בהודו באמצעות הסכמה מצד השלטון המוגולי. לאחר מספר ניסיונות להשיג זכויות מסחר קבועות, פנתה החברה למלך ג'יימס הראשון בבקשה לשלוח נציג רשמי לחצר הקיסר. ב-1615 הגיע להודו סר תומאס רו (אנג'), שנשלח מטעם המלך כשגריר לחצרו של ג'הנגיר. מטרת השליחות הייתה לבסס את מעמדם של הסוחרים האנגלים באימפריה, להשיג זכויות מסחר ולהבטיח את האפשרות להקים ולהפעיל תחנות מסחר ("פקטוריות") בסוראט ובאזורים נוספים[6]. רו שהה בחצר המוגולית עד 1619, ובמהלך שליחותו ניהל משא ומתן ממושך עם הקיסר ואנשי חצרו. אף שלא הצליח להשיג את כלל הזכויות המסחריות שלהן קיוותה החברה, שליחותו סייעה לבסס את מעמדם של הסוחרים האנגלים ואת נוכחות החברה בתחומי האימפריה המוגולית[7]. בשנת 1617 שלח ג'הנגיר באמצעות רו מכתב למלך אנגליה, שבו הביע את נכונותו לאפשר לסוחרים האנגלים לפעול בנמלי ממלכתו:
- ”בביטחון באהבתך המלכותית נתתי את פקודתי הכללית לכל הממלכות והנמלים של הדומיניונים שלי לקבל את כל הסוחרים בני האומה האנגלית כנתינים של חברי; בכל מקום יהיה אשר יהיה שבו יבחרו הם לדור, יהיו הם בעלי חופש ללא כל מגבלה; ולכל נמל יהיה אשר יהיה אליו יגיעו, לא פורטוגל ולא כל אחד אחר יעז להטריד את מנוחתם; ובכל עיר תהיה אשר תהיה בה ידורו, הורתי לכל המושלים והקברניטים שלי להעניק להם חופש בהתאם לרצונותיהם; למכור, לקנות ולהישלח למדינתם כרצונם.
להוכחת האהבה והחברות שלנו: אני מבקש מהוד מלכותו לפקוד על כל סוחריו להביא בספינותיהם כל סחורה טובה הולמת או נדירה עבור מצודתי; ושאתה תהא שבע רצון לשלוח לי את מכתביך המלכותיים בכל הזדמנות, כדי שאוכל לשמוח בבריאותך ובעסקיך המצליחים; שחברותנו תהא הדדית ותימשך לנצח.”[8]
התפשטות (1668–1744)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1668 העביר המלך צ'ארלס השני לחברה את השליטה בבומביי, שנמסרה לאנגליה שבע שנים קודם לכן כחלק מהנדוניה של קטרינה דה ברגנזה בנישואיה למלך. החברה החלה לפתח את האיים כמרכז מסחרי ונמל מבוצר, וביקשה להפוך אותם לבסיס מרכזי לפעילותה בחופה המערבי של הודו, לצד המרכז הוותיק בסוראט. במקביל המשיכה החברה להרחיב את פעילותה לאורך חופי הודו. מרכזי המסחר העיקריים שלה התפתחו בהדרגה לשלושה מוקדים אזוריים מרכזיים: בומביי, מדראס ובהמשך בנגל[9].
העסקים העיקריים של החברה היו באותה עת בכותנה, משי, אינדיגו, אשלגן חנקתי ותבלינים, ובהמשך הלך וגדל חלקו של התה במסחר החברה. לצד פעילותה בהודו המשיכה החברה להתחרות בחברת הודו המזרחית ההולנדית ובמעצמות אירופיות אחרות על המסחר באסיה. ב-1711 הקימה החברה נקודת מסחר בקנטון שבסין, שהפכה בהמשך למוקד חשוב של הסחר הבריטי בתה ובסחורות סיניות אחרות. מעמדה של החברה התחזק גם באנגליה. ב-1657 חידש אוליבר קרומוול את הצ'רטר של החברה ואישר את ארגונה מחדש כחברת מניות משותפת קבועה. לאחר החזרת המלוכה העניק צ'ארלס השני לחברה שורה של סמכויות נוספות. הצ'רטרים שניתנו לה במחצית השנייה של המאה ה-17 אפשרו לה, בין היתר, להחזיק בשטחים, להקים ולפקד על כוחות צבאיים, לבנות ביצורים, לנהל יחסים עם שליטים מקומיים ולהפעיל סמכויות שיפוט בשטחים שבשליטתה. סמכויות אלו העניקו לחברה מידה הולכת וגדלה של עצמאות בניהול ענייניה באסיה[10].
החופש לנהל את ענייניה הצבאיים אפשר לחברה להרחיב את כוחותיה במהלך שנות ה-80 של המאה ה-17, בין היתר כדי להגן על מרכזי המסחר שלה מפני יריבים אירופיים ומקומיים. עם זאת, ניסיונה הראשון להפעיל כוח צבאי בהיקף נרחב נגד האימפריה המוגולית הסתיים בכישלון. בשנים 1686–1690 התנהלה המלחמה האנגלו-מוגולית (אנג') ("מלחמת צ'יילד"), לאחר שהחברה ניסתה לכפות בכוח תנאי מסחר טובים יותר בבנגל ותקפה כלי שיט ונמלים מוגוליים. כוחותיו של הקיסר אורנגזב הגיבו בהשתלטות על מספר מרכזים של החברה, ובומביי אף הושמה במצור בידי כוחות בעלי ברית של המוגולים. החברה נאלצה לבסוף לבקש את סליחתו של הקיסר, לשלם פיצויים ולהסכים לתנאיו כתנאי לחידוש פעילותה המסחרית[11][12].
למרות הכישלון, המשיכה החברה לבסס את מעמדה בהודו. ב-1690 הקימה מרכז מסחר באזור קלקוטה שבבנגל, ובשנים שלאחר מכן הרחיבה את אחיזתה באזור. שלושת הכפרים שעליהם התפתחה קלקוטה עברו לשליטת החברה בסוף המאה ה-17, ובמקום הוקם מבצר ויליאם, שהפך למרכז פעילותה בבנגל. ההתבססות בבנגל הייתה בעלת חשיבות מיוחדת בשל עושרו של האזור וחשיבותם של מוצריו, ובראשם אריגי כותנה ומשי, למסחר החברה. ב-1717 העניק הקיסר המוגולי צו (פארוקסיאר) לחברה פירמאן שהרחיב במידה ניכרת את זכויות המסחר שלה, מה שהעניק לה הקלות משמעותיות במכסים בבנגל ואישר זכויות מסחר והחזקה נוספות, ובכך חיזק את מעמדה הכלכלי באזור[13].
במהלך העשורים הבאים הפכה בנגל בהדרגה למוקד החשוב ביותר של פעילות החברה בהודו ולמקור מרכזי של הסחורות שייצאה לאירופה. עד אמצע המאה ה-18 החברה גדלה הרבה מעבר לרשת סוחרים ותחנות מסחר. היא ניהלה מרכזים מבוצרים בבומביי, מדראס וקלקוטה, החזיקה כוחות צבאיים, הפעילה מערכות משפט ומנהל וניהלה קשרים דיפלומטיים עם שליטים מקומיים. עם זאת, סמכויותיה נותרו תלויות בצ'רטרים שהעניק לה הכתר האנגלי ובזכויות שהוענקו לה על ידי שליטים מקומיים, ובראשם הקיסרים המוגולים[10].
המאבק על המונופול המסחרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
השגשוג שממנו נהנו סוחרי החברה ועובדיה איפשר לרבים מהם לחזור לאנגליה, לרכוש אחוזות ולהשיג השפעה פוליטית. כתוצאה מכך פיתחה החברה שדולה בעלת השפעה בפרלמנט האנגלי. מנגד, הרווחים הגבוהים מהמסחר עם אסיה משכו סוחרים פרטיים ושותפים לשעבר של החברה אשר התנגדו למונופול שלה וביקשו להשתתף באופן עצמאי במסחר עם הודו והמזרח. עד ראשית שנות ה-90 של המאה ה-17 התארגנו חלק ממתנגדי החברה לקבוצה מתחרה והמאבק על המונופול הגיע לדיון בפרלמנט[14].
ב-1694 קבע בית הנבחרים כי לכל נתיני אנגליה עומדת הזכות לסחור עם איי הודו המזרחית כל עוד לא הוגבלה זכות זו במפורש בחוק של הפרלמנט. החלטה זו ערערה את הבסיס למונופול שניתן לחברה מכוח הצ'רטר המלכותי[15]. המאבק הגיע לשיאו ב-1698, כאשר הפרלמנט הסדיר מחדש את המסחר עם איי הודו המזרחית בתמורה להלוואה בסך שני מיליון ליש"ט למדינה. רוב המשקיעים בהלוואה התאגדו ב"חברה האנגלית למסחר עם איי הודו המזרחית" (English Company Trading to the East Indies), שהפכה למתחרה ישירה של החברה הוותיקה. עם זאת, החברה הוותיקה עצמה השקיעה כ-315 אלף ליש"ט במיזם החדש ובכך רכשה בו אחזקה משמעותית[16].
שתי החברות נאבקו זו בזו במשך מספר שנים, הן באנגליה והן בהודו, על השליטה בחלק גדול ככל האפשר מן המסחר. התחרות ביניהן פגעה בפעילותן, וב-1702 הושג הסכם ראשוני לאיחודן בחוזה בין שתי החברות לבין המלכה אן. הליך האיחוד נמשך מספר שנים והושלם בעקבות הסדר שקבע לורד גודולפין ב-1708. החל מ-1709 פעלה החברה המאוחדת בשם "החברה המאוחדת של סוחרי אנגליה הסוחרים עם איי הודו המזרחית" (United Company of Merchants of England Trading to the East Indies)[17].
בעשורים שלאחר מכן נמשך המאבק בין החברה לבין הפרלמנט על היקף זכויותיה ועל משך המונופול המסחרי שלה. החברה ביקשה להבטיח את זכויותיה לטווח ארוך, בעוד שהמדינה ניצלה את חידוש הזיכיון כאמצעי לקבלת הלוואות ותשלומים מהחברה. ב-1712 אישר הפרלמנט את המשך זכויותיה של החברה גם לאחר המועד שבו ניתן היה לפדות את ההלוואה שהעמידה למדינה. ב-1730 הוארכו זכויות המסחר הבלעדיות שלה עד שלוש שנים לאחר מרץ 1766, וב-1744 הוארכה התקופה פעם נוספת, עד שלוש שנים לאחר מרץ 1780[3]. האיחוד והבטחת זכויות המסחר העניקו לחברה תקופה ממושכת של יציבות יחסית. במחצית הראשונה של המאה ה-18 התחזק מעמדה בסיטי של לונדון ובמערכת הפיננסית הבריטית, ובמקביל גדל בהתמדה היקף המסחר שלה באסיה, ובמיוחד יבוא אריגים מהודו ותה מסין[18].
התבססות והפיכה למעצמה טריטוריאלית (1744–1818)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאמצע המאה ה-18 השתנה בהדרגה אופייה של פעילות החברה בהודו. היריבות המסחרית בין חברות הודו המזרחית הבריטית והצרפתית השתלבה במאבק הרחב בין בריטניה לממלכת צרפת, ובמהלך המלחמות הקרנטיות החלו שתי החברות להתערב במאבקים בין שליטים מקומיים בדרום הודו, תוך שימוש בכוחות צבאיים שגויסו באירופה ובהודו. בספטמבר 1746, כחלק ממלחמת הירושה האוסטרית, תקף כוח של חברת הודו המזרחית הצרפתית, שיצא מפודוצ'רי בפיקודו של ברטראן-פרנסואה מאה דה לה בורדונה, את הכוחות הבריטים במדרס. הכוחות הצרפתיים השתלטו על העיר ועל מבצר סנט ג'ורג, אך מדרס הוחזרה לבריטים ב-1749, בהתאם להסכם אקס-לה-שאפל שסיים את המלחמה באירופה. העימותים נמשכו בשנים הבאות כחלק מן המאבק על ההשפעה בדרום הודו, ובמהלכם הרחיבו שתי החברות את צבאותיהן ואת מעורבותן הפוליטית במדינות האזור.
במקביל התפתח משבר ביחסי החברה עם שליטי בנגל. ב-1756 כבש הנוואב של בנגל, סיראג' אוד-דאולה, את קלקוטה ואת מבצר ויליאם לאחר סכסוך עם החברה סביב ביצור העיר, זכויות המסחר שלה ומעמדם של יריביו הפוליטיים שמצאו בה מקלט. במהלך כיבוש העיר נכלאו מספר שבויים בריטים בחדר משמר קטן במבצר, באירוע שנודע לימים בשם "החור השחור של כלכותה". העדויות הבריטיות הראשונות טענו כי 146 בני אדם נכלאו במקום ורק 23 מהם שרדו, אולם מספר האסירים והנספים שנוי במחלוקת במחקר ההיסטורי. בראשית 1757 כבש כוח בפיקודו של רוברט קלייב מחדש את קלקוטה, ולאחר מכן השתלטו הבריטים גם על המושבה הצרפתית צ'נדרנגור.
המתיחות עם סיראג' אוד-דאולה נמשכה, ובכירי החברה קשרו קשר עם גורמים בחצרו, בהם מפקד צבאו מיר ג'אפר, להדיחו ולהחליפו. ב-23 ביוני 1757 נפגשו צבאות הצדדים בקרב פלסי. אף שצבאו של הנוואב היה גדול בהרבה, חלק ניכר ממפקדיו נמנעו מלהשתתף בקרב בהתאם להסכמות המוקדמות עם החברה, וכוחו של קלייב השיג ניצחון מכריע. סיראג' אוד-דאולה הודח ונהרג זמן קצר לאחר מכן, ומיר ג'אפר הוכתר כנוואב בתמיכת החברה[19]. הניצחון בפלסי העניק לחברה השפעה מכרעת על השלטון בבנגל וגישה למשאביה הכספיים, אף שבשלב זה היא עדיין העדיפה לשלוט באמצעות הנוואב ולא ליטול לידיה באופן ישיר את ניהול המחוז.
היחסים בין החברה לשליטי בנגל נותרו בלתי יציבים. ב-1760 החליפה החברה את מיר ג'אפר בחתנו מיר קאסם, אך ניסיונו של קאסם להשתחרר מתלותו בחברה ולצמצם את היתרונות המסחריים מהם נהנו אנשיה הביא לעימות צבאי. קאסם חבר לשוג'ה אוד-דאולה, שליט אווד, ולקיסר המוגולי שאה עלאם השני. ב-22 באוקטובר 1764 הביס צבא החברה את הכוחות המשולבים בקרב בוקסאר. הניצחון ביסס את עליונותה הצבאית של החברה במזרח הודו והעניק לה עמדה חזקה בהרבה מזו שהשיגה בפלסי[20].
ב-1765, במסגרת ההסדרים שנחתמו לאחר המלחמה, העניק שאה עלאם השני לחברה את הזכות לגבות את הכנסות המדינה בבנגל, ביהר ואוריסה ("דיוואני"). בכך הפכה החברה מסוחרת ובעלת השפעה פוליטית לגוף השולט בפועל במקורות ההכנסה של אחד האזורים העשירים בהודו[21][22]. הכנסות הקרקע והמיסוי של בנגל סיפקו לחברה בסיס כספי שאפשר לה לממן את המנהל ואת צבאותיה בהודו, ובכך תרמו להמשך התפשטותה. בשנים הראשונות הותירה החברה חלק ממנגנוני הממשל הקיימים על כנם, בעוד היא שולטת בהכנסות ובמינויי מפתח, הסדר שנודע כ"שלטון כפול" (Dual Government). בהדרגה נטלה החברה לידיה גם אחריות ישירה יותר לניהול בנגל[23].
המעבר המהיר מחברת מסחר לשליטה טריטוריאלית עורר גם בבריטניה שאלות בנוגע למעמדה ולפיקוח עליה. קשיים כספיים של החברה, דיווחים על שחיתות בקרב עובדיה והמשברים בממשל בנגל הביאו להתערבות גוברת של הפרלמנט. ב-1773 נחקק חוק הסדרה שהכיר למעשה בחשיבות המדינית של שטחי החברה והכפיף חלק מפעילותה לפיקוח ממשלתי. החוק יצר את תפקיד המושל הכללי של בנגל, שאליו מונה וורן הייסטינגס, והעניק לו ולמועצתו סמכות על נשיאויות החברה האחרות בעניינים שונים. ב-1784 הרחיב "חוק הודו של פיט" את הפיקוח באמצעות הקמת "מועצת הפיקוח", שאפשרה לממשלת בריטניה לפקח ולכוון את מדיניות החברה בהודו[24]. החברה נותרה גוף מסחרי פרטי, אך שלטונה הטריטוריאלי פעל מכאן ואילך תחת פיקוח הולך וגובר של המדינה הבריטית.
במקביל להעמקת שליטתה בבנגל, המשיכה החברה להרחיב את כוחה הצבאי בדרום ובמרכז הודו. יריבה מרכזית הייתה ממלכת מייסור, תחילה בהנהגת חיידר עלי ולאחר מכן בנו טיפו סולטאן. בין 1767 ל-1799 נלחמה החברה במייסור בארבע מלחמות אנגלו-מייסור, שבהן היו מעורבים גם בעלי ברית הודים וכוחות צרפתיים. המאבק הסתיים ב-1799, כאשר צבא בריטי וכוחות בעלי בריתו כבשו את סרירנגאפטנה וטיפו סולטאן נהרג בהגנת העיר. חלק ניכר משטחי מייסור חולק בין החברה לבעלות בריתה, ובשטח שנותר הוחזרה לשלטון שושלת וודיאר תחת חסות בריטית[25].
בתקופת כהונתו של ריצ'רד ולסלי כמושל הכללי בשנים 1798–1805 הואצה מדיניות ההתפשטות. ולסלי הרחיב את השימוש ב-"בריתות חסות", שבמסגרתן הסכימו שליטים הודים להצבת כוחות החברה בשטחם ולצמצום עצמאותם במדיניות החוץ, ובתמורה קיבלו הגנה צבאית. השיטה אפשרה לחברה להרחיב את השפעתה גם מבלי לספח כל שטח באופן ישיר. לאחר נפילת מייסור פנתה עיקר תשומת הלב לקונפדרציה המראטהית. במלחמה האנגלו-מראטהית השנייה (1803–1805) הביסה החברה מספר צבאות מראטהיים והרחיבה מאוד את השטחים והמדינות שהיו נתונים להשפעתה.
ב-1813 חידש הפרלמנט את הצ'רטר של החברה, אך ביטל את המונופול שלה על הסחר עם הודו ופתח אותו לסוחרים בריטים אחרים; החברה שמרה בשלב זה על המונופול על הסחר עם סין ועל המסחר בתה[26]. שינוי זה המחיש את הפער שהלך ונוצר בין תפקידה המקורי של החברה כחברת מסחר לבין מעמדה כגוף שלטוני וצבאי בהודו. השלב האחרון בהתבססותה ככוח הדומיננטי בתת-היבשת הגיע בתקופת המושל הכללי לורד הייסטינגס. במלחמה האנגלו-מראטהית השלישית (1817–1818) הביסה החברה את הכוחות המראטהיים האחרונים שהתנגדו לה, ביטלה את שלטונו של הפשווה וסיפחה חלק משטחיו, בעוד מדינות מראטהיות אחרות נותרו תחת שליטים מקומיים הכפופים להשפעה הבריטית[27].
שלטון החברה בהודו (1818–1857)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר תבוסת המראטהים ב-1818 הייתה חברת הודו המזרחית לכוח הפוליטי והצבאי הדומיננטי בתת-היבשת ההודית. שטחים נרחבים היו נתונים לשלטונה הישיר באמצעות שלוש הנשיאויות של בנגל, מדראס ובומביי, בעוד ממלכות ומדינות הודיות רבות אחרות המשיכו להתקיים תחת שליטים מקומיים במסגרת מערכת של בריתות וחסות בריטית. במדינות אלה הוצבו לעיתים קרובות נציגים פוליטיים של החברה, ולמרות שהשליטים המקומיים שמרו על מידה משתנה של עצמאות בענייני פנים, החברה הפעילה השפעה מכרעת על מדיניות החוץ והביטחון שלהם[28].
הממשל בשטחים שבשליטת החברה התבסס על מערכת מנהלית שהלכה והתרחבה לצד התבססותה הטריטוריאלית. בכל אחת מהנשיאויות פעל מנגנון אזרחי שעסק בגביית הכנסות, משפט ומנהל, ובראש המערכת עמד המושל הכללי שישב בקלקוטה. מקור מרכזי להכנסות החברה היה המס על הקרקע, אך שיטת גבייתו השתנתה בין אזורים. בבנגל התבססה החברה על "הסדר הקבע" שנקבע ב-1793 והטיל את האחריות לגביית המס על בעלי קרקעות מקומיים, בעוד שבחלקים נרחבים מדרום וממערב הודו התפתחו שיטות אחרות, ובהן שיטת ה-"ריאטווארי", שהתבססה על גבייה ישירה מן המעבדים. לצד פקידים בריטים הסתמך הממשל במידה רבה על פקידים, בעלי קרקעות, בנקאים וסוחרים הודים, ששימשו חוליה מרכזית בין השלטון לבין האוכלוסייה המקומית[29].
אחד מעמודי התווך של שלטון החברה היה צבאה. שלוש הנשיאויות החזיקו צבאות (ארמיות) נפרדים, שהורכבו ברובם מחיילים הודים שכונו סיפאהים, בפיקודם של קצינים בריטים. צבאות אלה שימשו לא רק להרחבת גבולות החברה אלא גם לשמירת הסדר בשטחים שבשליטתה ולהבטחת השפעתה במדינות החסות. באמצע המאה ה-19 היו צבאות החברה מן הכוחות הצבאיים הגדולים בעולם, ומספר החיילים ההודים ששירתו בהם עלה במידה רבה על מספר החיילים האירופים. במקביל להתרחבות המנגנון השלטוני חל שינוי נוסף באופייה של החברה עצמה. חוק הצ'רטר של 1833 ביטל את המונופול שנותר לה על הסחר עם סין ובתה והפסיק למעשה את פעילותה כחברה מסחרית. מכאן ואילך נותר תפקידה העיקרי ניהול השטחים הבריטיים בהודו מטעם הכתר. החוק גם חיזק את מעמדו של המושל הכללי של בנגל, שהפך למושל הכללי של הודו, וריכז בידיו ובמועצתו סמכויות חקיקה רחבות יותר. השינוי השלים תהליך הדרגתי שבו הפכה החברה מגוף מסחרי בעל נכסים טריטוריאליים לגוף שעיקר תפקידו היה שלטוני[28][30][31].
במהלך תקופה זו גברה גם מעורבות השלטון בענייני החברה והחינוך בהודו. בתקופת המושל הכללי ויליאם בנטינק נאסר ב-1829 מנהג הסאטי, שריפת אלמנות על מוקד בעליהן המתים, ובשנות ה-30 התחזקה התמיכה הממשלתית בחינוך בשפה האנגלית ובמוסדות המבוססים על ידע ומודלים אירופיים. לצד זאת פעל הממשל נגד מנהגים וקבוצות שנתפסו בעיני הבריטים כבלתי חוקיים או בלתי מוסריים. צעדים אלה הוצגו על ידי תומכיהם כרפורמות חברתיות, ולעיתים נתמכו גם על ידי רפורמטורים הודים, אך הם תרמו גם לתפיסה בקרב חלקים מהאוכלוסייה כי השלטון הבריטי מבקש להתערב במנהגים דתיים וחברתיים מקומיים. למרות מעמדה הדומיננטי, המשיכה החברה להרחיב את גבולות שלטונה. בהמלחמה האנגלו-בורמזית הראשונה (1824–1826) השתלטה על שטחים בבורמה, וב-1843 סיפחה את סינד לאחר מערכה צבאית. מאבק ממושך עם האימפריה הסיקית, שהתפתחה בפנג'אב תחת רנג'יט סינג, החל לאחר מותו והוביל לשתי המלחמות האנגלו-סיקיות. בעקבות הניצחון במלחמה השנייה סיפחה החברה ב-1849 את הפנג'אב, ובכך הרחיבה את שליטתה עד לגבולה הצפון-מערבי של תת-היבשת[28].
בתקופת כהונתו של לורד דלהאוזי כמושל הכללי בשנים 1848–1856 הואץ תהליך הסיפוח. דלהאוזי עשה שימוש ב-"דוקטרינת הפקיעה" (Doctrine of Lapse), שלפיה יכלה החברה לספח מדינות חסות שבהן מת השליט ללא יורש ביולוגי שהוכר על ידה, גם במקרים שבהם אימץ השליט יורש בהתאם למסורת המקומית. באמצעות מדיניות זו סופחו בין היתר סאטארה, ג'אנסי ונגפור. ב-1856 סיפחה החברה גם את ממלכת אווד, לא מכוח דוקטרינת הפקיעה אלא בטענה כי שלטונה המקומי כשל וכי סיפוחה נחוץ לשם ממשל תקין[32]. הסיפוחים פגעו באינטרסים של בתי מלוכה, אצילים, בעלי אדמות וחיילים שהיו קשורים למדינות אלה, ועוררו התנגדות גוברת למדיניות החברה.
לצד ההתפשטות הטריטוריאלית קידם ממשלו של דלהאוזי השקעה בתשתיות ובתקשורת שנועדו לחזק את השליטה והקשר בין חלקי הודו. בתקופה זו הונחו היסודות לרשת הרכבות ההודית, הורחבה מערכת הטלגרף ושופרו שירותי הדואר והדרכים. קו הרכבת הראשון לנוסעים בהודו נפתח ב-1853 בין בומביי לת'אנה, ובשנים שלאחר מכן החלה בניית רשתות נוספות. אמצעי התחבורה והתקשורת החדשים שירתו את צורכי הממשל והצבא ואת הרחבת המסחר, ובה בעת החלו לחבר אזורים מרוחקים של תת-היבשת באופן שלא היה קיים קודם לכן[32]. באותה שנה חידש חוק הצ'רטר של 1853 את סמכויות החברה, אך בניגוד לצ'רטרים הקודמים לא קבע לה תקופת זיכיון נוספת של עשרים שנה. החוק שינה גם את מבנה הממשל והרחיב את המרכיב החקיקתי במועצת המושל הכללי. בכך נותר המשך שלטונה של החברה תלוי יותר מבעבר בהחלטת הפרלמנט. ערב המרד של 1857 שלטה החברה במישרין או בעקיפין ברוב תת-היבשת ההודית, אך ההתפשטות המהירה, סיפוח המדינות, שינויים חברתיים ומנהליים, מדיניות המיסוי ומתחים בתוך צבאות החברה יצרו שורה של מוקדי התנגדות וחוסר שביעות רצון[32].
המרד ההודי ופירוק החברה (1857–1874)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המרד ההודי הגדול
במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19 התגברו מתחים בקרב קבוצות שונות שהיו קשורות לשלטון החברה בהודו. מדיניות הסיפוח שלה פגעה בשליטים ובאליטות מקומיות, שינויים במערכת המיסוי והקרקעות עוררו התנגדות באזורים שונים, והתערבות השלטון בעניינים חברתיים ודתיים הגבירה את החשש מפגיעה במסורות המקומיות. מתחים ניכרו במיוחד בצבא בנגל של החברה, שחייליו ההודים, הסיפאהים, התלוננו בין היתר על תנאי שירותם, שכרם ומעמדם ביחס לחיילים אירופים. המשבר פרץ ב-1857 בעקבות הכנסת רובה האנפילד דגם 1853 לשימוש בצבא. בקרב החיילים נפוצה שמועה כי תרמילי הנייר של התחמושת, שאותם נדרשו לנשוך לפני הטעינה, שומנו בשומן חזיר ובקר, דבר שפגע ברגשותיהם הדתיים של חיילים מוסלמים והינדים. לאחר שורה של תקריות וסירובי פקודה, ובהן האירועים הקשורים לחייל מנגל פאנדי, פרץ ב-10 במאי מרד בקרב חיילים הודים במיראט. המורדים צעדו לדלהי, השתלטו על חלקים מהעיר והכריזו על הקיסר המוגולי בהאדור שאה השני כמנהיגם הסמלי. בתוך שבועות התפשט המרד על פני חלקים נרחבים מצפון הודו וממרכזה[33].
המרד, שהחל בחלקים מצבא החברה, התרחב באזורים מסוימים להתקוממות רחבה יותר נגד השלטון הבריטי. למורדים הצטרפו שליטים ואצילים שאיבדו את מעמדם בעקבות התפשטות החברה, בעלי קרקעות, איכרים וקבוצות מקומיות אחרות, אף שמטרותיהם לא היו אחידות. בין מוקדי הלחימה העיקריים היו דלהי, לאקנאו, קאנפור וג'האנסי, שבה הפכה רני לאקשמיבאי לאחת הדמויות הבולטות במרד. לעומת זאת, אזורים נרחבים של הודו נותרו מחוץ להתקוממות, וחלק מהשליטים ההודים והכוחות המקומיים, ובהם חיילים סיקים וגורקה, לחמו לצד הבריטים. העימות התאפיין באלימות קשה משני הצדדים. הריגתם של חיילים ואזרחים בריטים, ובמיוחד הריגת הנשים והילדים בקאנפור, עוררה זעזוע רב בבריטניה ושימשה להצדקת פעולות תגמול נרחבות. עם כיבושם מחדש של אזורי המרד ביצעו הכוחות הבריטיים הוצאות להורג ופעולות ענישה נגד מורדים ונגד אוכלוסיות שנחשדו בסיוע להם. בספטמבר 1857 נכבשה דלהי מחדש, ובהאדור שאה השני נעצר והוגלה לרנגון. במהלך 1858 דוכאו בהדרגה מוקדי ההתנגדות המרכזיים האחרונים[33].
היקפו של המרד ערער את האמון ביכולתה של חברת הודו המזרחית להמשיך ולשלוט בהודו. עוד בטרם הסתיימה הלחימה המשמעותית החליטה ממשלת בריטניה להעביר את האחריות לשלטון מידי החברה לידי המדינה. חוק ממשלת הודו 1858, שהתקבל בפרלמנט באוגוסט אותה שנה, העביר לכתר הבריטי את השטחים והסמכויות השלטוניות שהיו בידי החברה. תפקיד "מועצת הפיקוח" והסמכויות הפוליטיות של הנהלת החברה בוטלו, ובמקומם הוקמו משרת מזכיר המדינה לענייני הודו ומועצת הודו, שפעלו מטעם ממשלת בריטניה[31].
ב-1 בנובמבר 1858 פורסמה בהודו הכרזת המלכה ויקטוריה, שהודיעה באופן רשמי על העברת השלטון לכתר. ההכרזה התחייבה לכבד את זכויותיהם של השליטים ההודים, להימנע מהתערבות באמונות הדתיות של נתיני הכתר ולהעניק להם הגנה שווה תחת החוק. בכך הסתיים שלטון חברת הודו המזרחית בהודו, והחלה תקופת הראג' הבריטי. בעקבות המרד אורגן מחדש גם הצבא בהודו: צבאות החברה הועברו לכתר, היחס בין חיילים אירופים להודים הוגדל, ונעשו שינויים בהרכב ובארגון היחידות ההודיות[33]. אף שאיבדה ב-1858 את תפקידיה השלטוניים, חברת הודו המזרחית לא פורקה מיד מבחינה משפטית. היא המשיכה להתקיים כישות תאגידית מצומצמת, בעיקר לצורך הסדרת נכסיה והתחייבויותיה הכספיות. ב-1873 חוקק הפרלמנט את "חוק פדיון הדיבידנד של מניות הודו המזרחית", שקבע את פדיון מניות החברה, העברת קרן הביטחון שלה לידי מזכיר המדינה לענייני הודו ופירוקה הסופי. בהתאם לחוק פסקו סמכויותיה של החברה והיא פורקה רשמית ב-1 ביוני 1874, כמעט 274 שנים לאחר שקיבלה את הצ'רטר המלכותי הראשון שלה[34].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אורן נהרי, החברה ששיחקה מונופול עם הכסף של העולם, באתר וואלה, 21 בפברואר 2019
- topic/Company-Bahadur חברת הודו המזרחית הבריטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- John Marriott, Land, Law and Empire: The Origins of British Territorial Power in India, Cambridge University Press, 2025, ISBN 1009602071
- Ralph Davis, The Rise of the English Shipping Industry in the Seventeenth and Eighteenth Centuries, Liverpool University Press, 2012, ISBN 9781786948878
- Philip J. Stern, The Company-State: Corporate Sovereignty and the Early Modern Foundations of the British Empire in India, Oxford University Press, 2011, ISBN 9780195393736
- Robert Travers, Ideology and Empire in Eighteenth-Century India, ניו יורק: Cornell University, 2009, ISBN 9780511497438
- H. V. Bowen, The Business of Empire: The East India Company and Imperial Britain, 1756–1833, Cambridge University Press, 2006, ISBN 9780511448508
- C. A. Bayly, Indian Society and the Making of the British Empire, כרך 1, Cambridge University Press, 1988, New Cambridge History of India, ISBN 9781139053501
- P. J. Marshall, Bengal: The British Bridgehead: Eastern India 1740–1828, כרך 2, Cambridge University Press, 1987, New Cambridge History of India, ISBN 0521253306
- C. A. Bayly, Rulers, Townsmen and Bazaars: North Indian Society in the Age of British Expansion, 1770–1870, Cambridge University Press, 1983, ISBN 0521229324
- Sir Clements Robert Markham (עורך), The Voyages of Sir James Lancaster, Kt., to the East Indies, ארצות הברית: B. Franklin, 1970
- Cyril Henry Philips, The East India Company 1784 - 1834, Manchester University Press, 1961, ISBN 1406796875
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Markham, 1970, עמ' 57-59.
- ↑ Davis, 2012, עמ' 247-251
- 1 2 East India Company's Affairs (עמ' דיון פרלמנטרי), הפרלמנט הבריטי, 18 במאי 1813
- ↑ A Collection of Charters and Statutes relating to the East India Company, Eyre & Strahan, 1813
- ↑ East India Company Factory Records, הספרייה הבריטית (באנגלית)
- ↑ Guido van Meersbergen, The Diplomatic Repertoires of the East India Companies in Mughal South Asia, 1608–1717, The Historical Journal 62, no. 4, 2019, pp. 875–898 doi: 10.1017/S0018246X1900027X
- ↑ Marriott, 2025, עמ' 35-67.
- ↑ The Great Moghul Jahangir: Letter to James I, King of England, 1617 A.D., Internet History Sourcebooks Project, Fordham University (באנגלית)
- ↑ Stern, 2011, עמ' 61–82
- 1 2 Stern, 2011, עמ' 41–82
- ↑ Stern, 2011, עמ' 121–141
- ↑ Margaret R. Hunt and Philip J. Stern, Bombay: the genealogy of a global imperial city, Urban History, 48 3, Cambridge University Press, 2021, עמ' 461 - 478
- ↑ Stern, 2011, עמ' 194–216
- ↑ Stern, 2011, עמ' 121–141
- ↑ Charters and related documents of the East India Company, הספרייה הבריטית (באנגלית)
- ↑ Petition of the East India Company for the Renewal of their Charter, הפרלמנט הבריטי, 22 בפברואר 1813 (באנגלית)
- ↑ Bowen, 2006, עמ' 20–25
- ↑ Bowen, 2006, עמ' 20–46
- ↑ Travers, 2007, עמ' 31–66
- ↑ Travers, 2007, עמ' 67–99
- ↑ Duplicate of the Select Committee Proceedings of 7 September 1765, הספרייה הבריטית (באנגלית)
- ↑ Marshall, 1987, עמ' 70–92
- ↑ Travers, 2007, עמ' 67–99
- ↑ Parliament and the East India Company, הפרלמנט הבריטי (באנגלית)
- ↑ Bowen, 2006, עמ' 4–8
- ↑ Parliament and Empire 1660–1815, הפרלמנט הבריטי (באנגלית)
- ↑ Bowen, 2006, עמ' 4–8
- 1 2 3 Bayly, 1988, עמ' 106–169
- ↑ Bayly, 1983, עמ' 182–211
- ↑ Philips, 1961, עמ' 286–318
- 1 2 East India Company and Raj 1785–1858, הפרלמנט הבריטי (באנגלית)
- 1 2 3 Bayly, 1988, עמ' 169–199
- 1 2 3 Bayly, 1988, עמ' 170–215
- ↑ East India Stock Dividend Redemption Act 1873, legislation.gov.uk, 15 במאי 1873 (באנגלית)
| המרד ההודי הגדול | ||
|---|---|---|
| קרבות עיקריים | מיראט • דלהי • קאנפור • לקנאו • מרכז הודו |  |
| אישים הודים בולטים | מנגל פאנדי • בהאדור שאה • ננה סאהיב • טאטיה טופא • רני לאקשמיבאי | |
| אישים בריטים בולטים | צ'ארלס קנינג • קולין קמפבל • ג'ורג' אנסון • יו רוס • פטריק גרנט • ג'יימס אוטרם | |
| נושאים שונים | הודו הבריטית • חברת הודו המזרחית • ממלכת אווד • מדליית המרד ההודי | |