עצמאות - ביקורת

סרטי התבגרות זה ז'אנר שתמיד נוגע ללב של האנשים, לפחות ברוב הפעמים. אבל למה בעצם? מה כל כך מיוחד בסרט שמהותו לייצר חיבור עם הדמות? בין אם זה "אני והחבר'ה", "ללכת שבי אחרייך" או ב-2022 "הפייבלמנים". גם הבמאי המוערך משה רוזנטל, יליד חולון, אחרי עבודתו הנערצת על "קריוקי", רצה לקחת את כל מה שהוא למד ביצירה ההיא על מנת ליישם את הסגנון הייחודי שלו שוב למסך הגדול. "עצמאות" הוא סרטו החדש. לאחר השבחים בפסטיבל ירושלים, פסטיבל סאנדנס ושבירת שיא כל הזמנים עם 16 מועמדויות לטקס פרסי אופיר - הוא סוף כל סוף מגיע לאקרנים. אז עוד לפני שאגש לביקורת - תתחילו לשנן את שם הסרט בע"פ, סביר להניח כי מיד לאחר מכן תרצו לרוץ לראות אותו.

חוגגים בר מצווה עם רגש

בשלהי שנות ה-80', בתקופה בלי מכשירים סלולריים או מחשבים, כאשר הכל לכאורה הכל היה תמים והחיים היו יותר פשוטים, חיה לה משפחה רגילה לחלוטין. במרכזה, מי שגם מגלם את הלב של הסרט, נמצא בועז שעומד לחגוג בר מצווה. לו שתי אחיות (מור דימרי ונטע אורבך), עם אביו מאיר (אסי כהן, "אהבה קולומביאנית"), שמנהל חנות רהיטים ומהווה עבור בנו מודל לחיקוי. בעוד האם, בלה (קרן צור, "מונטנה") עובדת כקוסמטיקאית. הם חיים להם בשלווה, ובשכבה דקה של אופטימיות - שיבוא יום ובועז עוד יזכה להיות "הגבר של הבית".

הכל נראה יפה, אך בחיים מצליחים להיכנס למכשולים, בטח בתקופה בה שום דבר לא היה פשוט. בעוד שנראה שאנחנו הולכים לקבל סיפור התבגרות מהנה, זה מאוד מהר מתהפך לו למערכה ארוכה, נוטפת דמעות וסוחפת.

כל המערכה הראשונה היא רכבת הרים מטלטלת. כיאה לסיפורי התבגרות - נותנים לנו זמן להתחבר למשפחה הזו דרך עיניו של בועז. בין אם אלו רגעי החרדה, השמחה והעצב - כל אחת מהדמויות הללו בצבע - בעוד בועז נאלץ להתמודד תחת סיר לחץ שלאט לאט מתחיל להתפרץ.

ויתרה מכך, ילד שנות ה-80' ו-90' ירגישו כמו בבית. החל מטון הסרט ועד לסגנון האומנותי של העיר מפעם. רוזנטל העניק לנו הבזק נוסטלגי לימים בהן מוזיקת פופ ורוק היו השיק של התרבות. בין היתר קונספירציות שונות, מחלות וסטיגמות מהוות אף הן חלק משמעותי בסרט. זו יצירה שעל פניו הגיעה מליגה אחרת לחלוטין, בפן הבימוי והעלילה עם טאץ' ישראלי כפי שרק אנחנו יכולים לעשות.

כמו כן יש כאן בחירות אמנותיות נהדרות. בעודנו לא הגענו לסוף הסרט - אין פה תחושת מיצוי, עצם כך שנקודת האמצע, בתור צופים אנחנו מנסים קצת לעכל את המסע הנפשי שנרקם במשפחה. ויאמר לזכותו יש לו את הרגעים הללו שנותן לנו זמן מחשבה עם הדמויות, ולתת לסצנות להמשיך בשלהם לאור המעשים המתרחשים במהלך היצירה, ובפרט סצנת סיום שהיא הגדרה של שלמות.

זה היבט שלדעתי קצת שכחו, ומעטים רואים לנכון להביא זאת לידי ביטוי ברגש. כי אף על פי ו-"עצמאות" הוא סרט דרמה פר אקסלנס, יש כאן אלמנטים שיגרמו לכם לצחוק, ולבכות מאושר - כפי שהמוזיקה המקורית של גאל רקוטונדרבה והזכיינית כדוגמה "רכבת החלומות" של להקת משינה הם חלק חשוב מן הנרטיב של הדמויות וכל רצועת פס-קול מספרת סיפור משל עצמה, זו יצירה שהיא לגמרי משלה את עצמה ממה שאישית הכרתי בנוף הישראלי, קצה אור שהוא לא בהכרח ייחודי לקולנוע כמכלול. אך בסופו של דבר עדיין מעביר את המסר ממש טובה, ותצורה לספר סיפור בגובה העיניים, בלי ניסיון לטאטא את הטפל, ולהציג את העולם כפי שהוא - צבעוני אך לעיתים גם כעור מבפנים.

חי חי חי

קצב עלילתי , להלן "פייסינג" - הוא עמוד השדרה של יצירה בהתקדמות בהתאם לעלילה והעריכה. ו-"עצמאות" ללא עוררין הצליח לעשות זאת בצורה מושלמת במערכה הראשונה שלו, אך במערכה השנייה היו פספוסים מסוימים בקו העלילה ובדמויות, שהציפו רבדים שונים כלפי בועז, וגרמו לאי נוחות ומעט קצב עלילתי "פזיז" אשר גורע מהיצירה להיות מושלמת. אל תחשבו שזה פגע בחוויה כמכלול. העריכה של דפי פרבמן היא מעולה לצד סגנון צילום ייחודי של זיו ברקוביץ׳ עם שימוש נכון ולא מאולץ בפילטר ווינטג', עם כמה קלוזאפים ושוטים רחבים שמספרים לא מעט עלילה וביניהם וויזואליות שמפיחה מחדש חיים לשנות ה-80'.

כמו כן, לכל נפש במשפחה הזו יש חלק חשוב בעיצוב הדמות של בועז, בין אם זה אב המשפחה, מאיר, האמא בלה או לחילופין אחיותיו. אין אחד בכל קאסט השחקנים, הראשיים והמשניים שלא עושה עבודה מצוינת לאור כתיבת תסריט החכם, כזה שמסוגל לצבוט את הלב.

אף על פי והסרט כמכלול, ניכר כי הקונפליקט המרכזי הוא סביב האבא והבן. האמא בלה ושתי בנותיה, מהוות עמוד התווך לילד בצורה פנטסטית. קרן צור נכנסה לנעליה של אמא שמרנית על בניה, בעודה מנסה להסתדר עם מאיר, ולפיכך רואים כיצד הופעתה משפיעה בדרך כזו או אחרת על כל נפשות הבית. בזמן האחיות של בועז, מור דימרי וקרן אורבך בהתאמה - לוקחות על עצמן את התפקיד של המבוגר האחראי שההורים שלהם לא בהכרח נמצאים לצידו של הילד. ולבסוף זה מצטייר בהופעה נהדרת עם כימיה מצוינת בינם ליאיר מזור, עם קצת בוטות ואפיל ציני, מציגות עברו כברת דרך לקראת תהליך ההתבגרות.

אסי כהן חזר לקולנוע אחרי 15 שנה מאז היצירה הסאטירית "זוהי סדום" של ארץ נהדרת. עם זאת, מעבר להיותו שחקן קומי ואישיות קומית כמו שאולי (או שאול), הוא כיכב בעיקר ביצירות דרמה בטלוויזיה, ותפקידים ראשיים בסרטי קומדיה. אך "עצמאות" זה בקלות תפקיד חייו. בשל התסריט המצוין של רוזנטל, הדבר נתן אופציה לאסי להוציא מעצמו עוצמות רבות של רגש למסך. זה בא לידי ביטוי בתצורת המשחק שלו כלפי הסובבים אותו ושפת הגוף שמשדרת רמות אחרות של אמוציות, גם אם לא אמר דבר בסצנה. ברגעי משבר וברגעים הכי שמחים - הוא מצליח לגעת ברגש של הצופים כפי שלא ראיתם אותו בחיים עם הופעת משחק שתשבות לכם את הלב.

בנוסף על כך, יאיר מזור ועידו טאקו מגלמים בהתאמה את אותה הדמות. וכל אחד מהם ביחס לתקופה, עושה עבודת משחק פנומנלית. טאקו כבר הראה לציבור עד כמה הוא שחקן הוא נפלא בסרטים כמו "קרוב אליי" - ותפקידו ב-"עצמאות" רק ממשיך להוות מפגן איכות בקולאז' סרטיו.

אבל הכבוד האמיתי והגדול כאן הוא לסופר סטאר של הסרט - יאיר מזור. אהיה כנה פה, בהוליווד כבר יצא לי לראות תפקידים צעירים משלל השנים, בין אלו הילדים מסרטי "הארי פוטר", היילי ג'ואל אוסמנט מ-"אינטליגנציה מלאכותית" ועוד רבים. עם זאת, אחוז ההצלחה לראות שחקן צעיר מצוין, הוא יחסית נמוך. יאיר מזור הוא יוצא מן הכלל. מפגין נוכחות, מעט חוצפה ישראלית, ובעיקר הופעה פנומנלית שתמיס לכם את הלב לרסיסים בכל פריים ופריים, זה גם בעיני אחד התפקידים הכי טובים שראיתי אי פעם לשחקן צעיר, וכמובן זה מוסיף על כך שבחים שמדובר בתפקיד בכורה שלו בקולנוע, הישג מרשים לכל היותר.

בנימה זו, אסכם ואומר שמשה רוזנטל הביא תקופה מאופקת, עליזה וכעורה של שנות ה-80'-90' במלוא תפארתה. תקופה שמספרת המון על כל מי שגדל באותם שנים, ביניהם בימוי נהדר שמינף את זכרונות הילדות שלו ליצירה מדהימה. זה מכתב נוסטלגיה לעידן אחר, עידן נהדר וכיפי שהכל היה פשוט, תמים ומסווג בדרכו - שאפשר יהיה להזדהות איתו גם כיום. גם בשבילי היצירה גרמה להזדהות מסוימת עם חלק מהדברים שהוצגו על המסך. זו יצירה שתקרע אתכם מבפנים, תעניק לכם חומר למחשבה וגם תעלה לכם חיוך על הפנים. יציאתו לאקרנים מסכמת חמש שנים של עבודה מפרכת, ורואים זאת היטב במבחן התוצאה המספק הזה.