לדלג לתוכן

נוויל צ'מברלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נוויל צ'מברלין
Neville Chamberlain
נוויל צ'מברלין, 1936
נוויל צ'מברלין, 1936
לידה 18 במרץ 1869
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנדהממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד ברמינגהאם, הממלכה המאוחדת
פטירה 9 בנובמבר 1940 (בגיל 71)
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הקפילד, הממלכה המאוחדת
מקום קבורה מנזר וסטמינסטר עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Arthur Neville Chamberlain עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
השכלה
מפלגה המפלגה השמרנית
השקפה דתית אוניטריאניזם עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג אן צ'מברלין
ילדים Dorothy Chamberlain, Francis Chamberlain עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש ממשלת הממלכה המאוחדת ה־40
28 במאי 1937 – 10 במאי 1940
(3 שנים)
מונרך בתקופה ג'ורג' השישי
מנהיג המפלגה השמרנית
27 במאי 1937 – 9 באוקטובר 1940
(3 שנים ו־4 חודשים)
הלורד נשיא המועצה
10 במאי 1940 – 3 באוקטובר 1940
(4 חודשים ו־25 ימים)
שר האוצר של בריטניה
27 באוגוסט 1923 – 22 בינואר 1924
(4 חודשים ו־27 ימים)
5 בנובמבר 1931 – 28 במאי 1937
(5 שנים ו־6 חודשים)
שר הבריאות של בריטניה
7 במרץ 1923 – 27 באוגוסט 1923
(5 חודשים ו־21 ימים)
6 בנובמבר 1924 – 4 ביוני 1929
(4 שנים ו־6 חודשים)
25 באוגוסט 1931 – 5 בנובמבר 1931
(חודשיים ו־12 ימים)
חבר הפרלמנט של הממלכה המאוחדת
14 בדצמבר 1918 – 9 בנובמבר 1940
(21 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ארתור נוויל צ'מברלין (באנגלית: Arthur Neville Chamberlain;‏ 18 במרץ 1869 – 9 בנובמבר 1940) היה פוליטיקאי ומדינאי בריטי שכיהן כראש ממשלת הממלכה המאוחדת ממאי 1937 ועד מאי 1940, וכן כמנהיג המפלגה השמרנית ממאי 1937 ועד אוקטובר 1940. נודע במדיניות החוץ שלו, שדגלה בפייסנות, ובמיוחד בחתימתו על הסכם מינכן ב-30 בספטמבר 1938, שבמסגרתו ויתר על חבל הסודטים – אזור בצ'כוסלובקיה שבו התגוררה אוכלוסייה דוברת-גרמנית – לטובת גרמניה הנאצית בהנהגת אדולף היטלר. בעקבות פלישת גרמניה הנאצית לפולין, ב-1 בספטמבר 1939, שסימנה את פרוץ מלחמת העולם השנייה, הכריז צ'מברלין על מלחמה נגד גרמניה הנאצית כעבור יומיים, והנהיג את בריטניה במהלך שמונת החודשים הראשונים של המלחמה, עד להתפטרותו מראשות הממשלה ב-10 במאי 1940.

לאחר שעבד במגזר העסקי ובשלטון המקומי, ולאחר תקופה קצרה שבה כיהן כמנהל השירות הלאומי (בשנים 1916–1917), הלך צ'מברלין בעקבות אביו, ג'וזף צ'מברלין, ואחיו-למחצה, אוסטן צ'מברלין, והחל את הקריירה הפוליטית שלו. הוא נבחר לפרלמנט בבחירות הכלליות ב-1918, כנציג מחוז הבחירה החדש "ברמינגהאם ליידיווד", בגיל 49, מטעם המפלגה השמרנית. ב-1922 מונה לראשונה לתפקיד שר בממשלת בריטניה. כעבור שנה כבר היה לשר הבריאות ואחר כך לשר האוצר. ב-1924, לאחר כהונה קצרת-ימים של ממשלה בהנהגת מפלגת הלייבור הוא שב לתפקיד שר הבריאות, וקידם שורה של רפורמות בתחום עד לסיום תפקידו זה, ב-1929. הוא מונה בשנית לשר האוצר בממשלת האחדות הלאומית (אנג'), בשנת 1931.

במאי 1937 החליף את סטנלי בולדווין בהנהגת המפלגה השמרנית, וכן בראשות ממשלת בריטניה. תקופת כהונתו כראש הממשלה עמדה בסימן השאלה בדבר מדיניות הממלכה המאוחדת כלפי גרמניה הנאצית, שהפכה לתוקפנית יותר ויותר; פעולותיו בוועידת מינכן זכו אז לאהדה רבה בקרב הציבור הבריטי. בתגובה לתוקפנותו המתמשכת של היטלר התחייב צ'מברלין, בשם בריטניה, להגן על עצמאות פולין אם זו תותקף – ברית שהובילה את ארצו להכריז מלחמה על גרמניה נאצית לאחר שזו פלשה לפולין; מהלך זה הוביל ל"מלחמה המדומה", אך לא סיפק סיוע ממשי למאבקה של פולין כנגד התוקפנות הנאצית. כישלונם של כוחות בעלות הברית במניעת הפלישה הגרמנית לנורווגיה הוביל לכך שבית הנבחרים הבריטי קיים את "הדיון לגבי נורווגיה", במאי 1940. התנהלותו של צ'מברלין במהלך המלחמה ספגה ביקורת חריפה מצד חברי כל המפלגות בבריטניה, ובמסגרת הצעת אי-אמון הצטמצם משמעותית הרוב בממשלתו. מתוך הכרה בכך שדרושה ממשלת אחדות לאומית הנתמכת על ידי כל המפלגות העיקריות בבריטניה, התפטר צ'מברלין מראשות הממשלה, שכן מפלגת הלייבור והמפלגה הליברלית סירבו לכהן תחת ממשלה בראשותו.

גם לאחר התפטרותו המשיך להנהיג את המפלגה השמרנית, ובאוקטובר 1940 תפס עמיתו, וינסטון צ'רצ'יל, את מקומו בהנהגת המפלגה ובראשות הממשלה. עד שמצבו הבריאותי אילץ אותו להתפטר, ב-22 בספטמבר 1940, היה צ'מברלין חבר חשוב בקבינט המלחמה (אנג') בתפקיד הלורד נשיא המועצה, וכן שימש ראש הממשלה בהיעדרו של צ'רצ'יל. תמיכתו של צ'מברלין בצ'רצ'יל התגלתה כחיונית במהלך המשבר בקבינט בחודש מאי. צ'מברלין עצמו מת ב-9 בנובמבר, בגיל 71, כתוצאה ממחלת הסרטן – חצי שנה בלבד לאחר שסיים את כהונתו כראש הממשלה.

תדמיתו ומורשתו של צ'מברלין עדיין שנויים במחלוקת בקרב היסטוריונים; ההערכה הרבה שרחשו לו בתחילה התערערה לחלוטין כבר ב-1940, אז יצאו לאור פרסומים רבים אשר הטילו על צ'מברלין ועל מקורביו את האחריות להסכם מינכן, ולכך שלכאורה לא הכינו את בריטניה למצב מלחמה. רוב ההיסטוריונים בדור שאחרי מותו של צ'מברלין, ובראשם עמיתו צ'רצ'יל (בספרו אודות המלחמה), החזיקו בדעות דומות. מאידך, היסטוריונים אחרים אימצו גישה חיובית יותר כלפי צ'מברלין ומדיניותו, תוך הסתמכות על מסמכים ממשלתיים שנחשפו לאחר מותו, וטוענים כי יציאה למלחמה נגד גרמניה ב-1938 הייתה מובילה לאסון, שכן בריטניה לא הייתה ערוכה לכך. עם זאת, צ'מברלין עודנו מדורג במקום נמוך ברשימת ראשי הממשלה הבריטים.

ראשית חייו ותחילת הקריירה הפוליטית (1869–1918)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות, נעורים וקריירה עסקית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'וזף (יושב) ואוסטן צ'מברלין, 1892

צ'מברלין נולד בברמינגהאם, בנו היחיד של ג'וזף צ'מברלין מנישואיו השניים לפלורנס קנריק. לנוויל שלוש אחיות ביולוגיות קטנות, אידה (אנג'), הילדה (אנג') ואתל. אחיו-למחצה הבכורים, מנישואיו הראשונים של אביו, הם ביאטריס ואוסטן צ'מברלין. אימו של נוויל מתה כשהיה בן שש,[1] במהלך לידתו של אחיו. גם הרך הנולד לא שרד. מבחינה דתית, משפחת צ'מברלין הייתה אוניטריאנית, אם כי ג'וזף איבד את אמונתו הדתית האישית עוד לפני שמלאו לנוויל שש שנים, ומעולם לא דרש מילדיו לקיים אורח חיים דתי. נוויל, שלא אהב להשתתף בטקסי פולחן מכל סוג שהוא ולא גילה עניין בדת ממוסדת, הגדיר עצמו כאוניטריאן ללא אמונה מוצהרת, וכן כ"אגנוסטיקן מלא יראת כבוד".[2]

הוא חונך בביתו על ידי אחותו הבכורה ביאטריס, ומאוחר יותר למד בבית הספר רגבי (אנג') הסמוך.[3] לאחר מכן שלח אותו אביו ללמוד מתמטיקה, מטלורגיה והנדסה במכללה המדעית מייסון (אנג') (כיום אוניברסיטת ברמינגהאם). עם זאת, ענייניו בלימודיו שם היו מועטים, ובשנת 1889 הכניס אותו אביו לשמש שוליה במשרד רואי חשבון.[4][5] בתוך חצי שנה כבר הפך לעובד שכיר. בניסיון לשקם את ההון המשפחתי המידלדל, שלח ג'וזף את בנו להקים מטעי סיסל באי אנדרוס שבאיי בהאמה.[6] הוא שהה שם שש שנים, אך המטע נחל כישלון, והאב הפסיד 50,000 ליש"ט.[7]

עם שובו לאנגליה פנה נוויל לעסקים ורכש (בסיוע משפחתו) את חברת "הוסקינס ושות'" (Hoskins & Company), יצרנית מיטות מתכת לאוניות. צ'מברלין כיהן כמנכ"ל החברה במשך 17 שנים, תקופה שבה שגשגה.[8] הוא גם היה מעורב בפעילות ציבורית בברמינגהאם; בשנת 1906, מתוקף תפקידו כחבר הנהלת בית החולים הכללי של העיר (אנג'), וביחד עם אישים אחרים, נמנה צ'מברלין עם המייסדים של "הוועדה המאוחדת לבתי חולים" (United Hospitals Committee) – גוף ארצי הפועל במסגרת ההסתדרות הרפואית הבריטית (אנג').[9]

בהיותו בן 41 סבר צ'מברלין שיישאר רווק, אך ב-1910 התאהב באן קול, ובשנה שלאחר מכן נשא אותה לאישה.[10] הם הכירו באמצעות דודתו ליליאן, אלמנתו של הרברט, אחיו של ג'וזף צ'מברלין, אשר נישאה ב-1907 לאלפרד קלייטון קול (אנג'), דודהּ של אן וחבר הנהלת בנק אנגליה.[11]

אן עודדה ותמכה בכניסתו של בעלה לפוליטיקה המקומית, והייתה לו לבת-לוויה קבועה, לעזר ולשותפה נאמנה. כן הייתה שותפה מלאה לעיסוקיו בתחום הדיור ובפעילויות פוליטיות וחברתיות אחרות לאחר שנבחר לחבר הפרלמנט. לבני הזוג נולדו שני ילדים, דורותי ופרנק.[10][12]

ראשית דרכו הפוליטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה גילה צ'מברלין עניין מועט בפוליטיקה, אף על פי שאביו ואחיו-למחצה כיהנו בפרלמנט הבריטי. במהלך הבחירות הכלליות ב-1900 נשא נאומי תמיכה במפלגה הליברלית-יוניוניסטית (אנג') שהנהיג אביו ג'וזף.[13]

כעבור עשר שנים, בשנת 1911, נבחר נוויל צ'מברלין למועצת העיר ברמינגהאם[14] מטעם מפלגה זו, כנציג רובע "אול סיינטס" (All Saints'). בנוסף מונה ליושב ראש הוועדה לתכנון עירוני. תחת הנהגתו אימצה ברמינגהאם במהרה את אחת מתוכניות התכנון העירוני הראשונות בתולדות בריטניה. עם זאת, פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-1914, מנע את יישום תוכניותיו.[15]

ב-1915 נבחר צ'מברלין לראש עיריית ברמינגהאם (הלורד ראש העיר). מלבד אביו ג'וזף, ששימש בתפקיד כ-40 שנים קודם לכן, גם חמישה מדודיו כיהנו בו בעבר: אחיו של ג'וזף, ריצ'רד (אנג'); ויליאם וג'ורג' קנריק; צ'ארלס גבריאל ביל (אנג') (שנבחר לתפקיד ארבע פעמים); ותומאס מרטינו. כראש העיר בתקופת מלחמת העולם הראשונה נשא צ'מברלין בנטל עבודה כבד, והוא עמד על כך שחברי המועצה והפקידים יעבדו במרץ רב לא פחות.[16] הוא קיצץ במחצית את תקציב ההוצאות של ראש העיר וצמצם את מספר האירועים הרשמיים שנדרש בעל התפקיד למלא.[17]

בדצמבר 1916 הציע ראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' לצ'מברלין לשמש מנהל השירות הלאומי, תפקיד שכלל אחריות על תיאום גיוס חובה והבטחת תפקוד תעשיות מלחמה חיוניות עם כוח אדם מספיק.[18] עם זאת, כהונתו של צ'מברלין בתפקיד התאפיינה בסכסוך עם ראש הממשלה לויד ג'ורג', ובאוגוסט 1917, לאחר שקיבל תמיכה מועטה ממנו, התפטר צ'מברלין מהתפקיד.[19] לאחר מכן שררה בין צ'מברלין ללויד ג'ורג' אווירה של שנאה הדדית.[20]

צ'מברלין החליט להתמודד על מושב בבית הנבחרים הבריטי, ונבחר למועמד מטעם המפלגה היוניוניסטית במחוז הבחירה ברמינגהאם ליידיווד.[21] מייד עם סיום מלחמת העולם הראשונה הוכרז על עריכת בחירות כלליות.[22] יריבתו של צ'מברלין במערכת הבחירות במחוזו הייתה מרג'רי קורבט אשבי (אנג') מהמפלגה הליברלית – אחת מ-17 נשים שהתמודדו לפרלמנט בבחירות הראשונות שבהן ניתנה לנשים הזכות לעשות זאת.[23][24] בסופו של דבר נבחר צ'מברלין ברוב של כמעט 70% מהקולות ובפער של 6,833 קולות.[25] הוא היה בן 49 – הגיל המבוגר ביותר שבו נבחר לראשונה לבית הנבחרים מי מבין ראשי הממשלה העתידיים של בריטניה.[26]

חבר הפרלמנט ושר בממשלת בריטניה (1918–1931)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוקן של צ'מברלין משנת 1929

צ'מברלין התמסר לעבודה הפרלמנטרית; הוא התרעם על הזמנים שבהם נבצר ממנו להשתתף בדיונים, והקדיש זמן רב לעבודת הוועדות. הוא כיהן כייושב ראש הוועדה הארצית לטיפול באזורים מוזנחים (1919–1921),[27] ובמסגרת תפקיד זה ביקר בשכונות העוני של לונדון, ברמינגהאם, לידס, ליברפול וקארדיף.[28] בעקבות זאת, במרץ 1920, הציע לו אנדרו בונאר לו, בשם ראש הממשלה לויד ג'ורג', תפקיד זוטר במשרד הבריאות; אולם צ'מברלין סירב לשרת תחת לויד ג'ורג'.[29] כאשר התפטר בונאר לו מתפקיד מנהיג המפלגה, תפס אוסטן צ'מברלין את מקומו כראש המפלגה היוניוניסטית בפרלמנט. מנהיגי המפלגה היו נכונים להתמודד בבחירות ב-1922 במסגרת קואליציה עם מפלגתו של לויד ג'ורג', אך ב-19 באוקטובר ערכו חברי הפרלמנט היוניוניסטים כינוס, שבו הצביעו בעד התמודדות בבחירות כמפלגה עצמאית. לויד ג'ורג' התפטר, וכך גם אוסטן צ'מברלין, ובונאר לו נקרא לשוב מפרישתו כדי להנהיג את היוניוניסטים כראש הממשלה.[30]

בכירים רבים במפלגה סירבו לשרת תחת בונאר לו, ובכך סללו את דרכו של נוויל צ'מברלין אל המפלגה. בתחילה מינה אותו בונאר לו למנהל הכללי של שירות הדואר הבריטי (אנג'),[31] וצ'מברלין הושבע כחבר המועצה המלכותית. כאשר שר הבריאות ארתור גריפית'-בוסקאוון (אנג') איבד את מושבו בבחירות ב-1922, הציע לו את התפקיד לצ'מברלין,[32] ובמרץ 1923 התמנה לתפקיד זה. כעבור חודשיים אובחן אצל בונאר לו סרטן גרון מתקדם וסופני. הוא התפטר מייד מתפקידו, ובמקומו מונה שר האוצר סטנלי בולדווין. באוגוסט קידם בולדווין את צ'מברלין לתפקיד שר האוצר.[33]

צ'מברלין כיהן כשר האוצר חמישה חודשים בלבד, בטרם הובסה המפלגה השמרנית בבחירות הכלליות ב-1923. רמזי מקדונלד הפך לראש הממשלה הראשון מטעם מפלגת הלייבור, אך ממשלתו נפלה בתוך חודשים ספורים, דבר שהוביל לעריכת בחירות כלליות נוספות. בהפרש של 77 קולות בלבד, גבר צ'מברלין על מועמד הלייבור, אוסוואלד מוסלי – מי שלימים עמד בראש איגוד הפשיסטים הבריטי.[34] מתוך חשש שיפסיד אם יתמודד שוב מטעם מחוז הבחירה ברמינגהאם ליידיווד, התחרה צ'מברלין על מושב בפרלמנט מטעם מחוז ברמינגהאם אדגבסטון (אנג'), האזור בעיר שבו נולד ושנחשב למעוז בטוח הרבה יותר עבורו. הוא החזיק במושב זה עד סוף ימיו.[35] השמרנים ניצחו בבחירות הכלליות, אך צ'מברלין סירב לכהן שוב כשר האוצר, והעדיף לחזור לתפקידו הקודם כשר הבריאות.[36]

בתוך שבועיים ממועד מינויו לשר הבריאות, הציג צ'מברלין בפני הקבינט תוכנית עבודה שכללה 25 הצעות חוק שביקש לקדם. עד סיום כהונתו, ב-1929, אושרו 21 מתוך 25 הצעות החוק הללו.[37] צ'מברלין חתר לביטולן של "מועצות האפוטרופוסים" (אנג'), גופים נבחרים שניהלו את מערך הסיוע לנזקקים, ואשר בחלק מהאזורים היו אחראים גם על גביית המסים המקומיים. רבות מהמועצות הללו נשלטו בידי מפלגת הלייבור, ואלו אף קראו תיגר על הממשלה בכך שהעניקו כספי סיוע למובטלים שהיו כשירים לעבודה.[38] בשנת 1929 יזם צ'מברלין חוק (אנג') שנועד לבטל כליל מועצות אלו. הוא נשא נאום בן שעתיים וחצי בבית הנבחרים במהלך הקריאה השנייה של הצעת החוק, ועם סיומו זכה לתשואות מצד כל חברי הסיעות. ההצעה אושרה והפכה לחוק רשמי.[39]

אף על פי שצ'מברלין נקט גישה מפייסת במהלך השביתה הכללית ב-1926, שררו בינו לבין האופוזיציה, ממפלגת הלייבור, יחסים רעועים. קלמנט אטלי, ראש הממשלה לעתיד מטעם הלייבור, טען כי צ'מברלין "תמיד התייחס אלינו כאל עפר לרגליו", ובאפריל 1927 כתב צ'מברלין: "יותר ויותר אני חש בוז עמוק כלפי טיפשותם העלובה".[40] יחסיו העכורים עם מפלגת הלייבור מילאו לימים תפקיד מרכזי בנפילתו כראש הממשלה.[41]

בולדווין הכריז על עריכת הבחירות הכלליות בתאריך 30 במאי 1929; בסופן נוצר מצב של פרלמנט תלוי, שבו החזיקה מפלגת הלייבור במספר המושבים הגדול ביותר. בולדווין וממשלתו התפטרו, ומפלגת הלייבור, בראשות רמזי מקדונלד, שבה לשלטון.[42] בשנת 1931 נקלעה ממשלתו של מקדונלד למשבר חמור, לאחר שדו"ח (אנג') שהתפרסם בסוף יולי חשף כי תקציב המדינה אינו מאוזן וכי צפוי גירעון תקציבי של 120 מיליון ליש"ט. ממשלת הלייבור התפטרה ב-24 באוגוסט, ובמקומה הקים מקדונלד ממשלת אחדות לאומית, שזכתה לתמיכתם של רוב חברי הפרלמנט השמרנים.[43] בממשלה זו מונה צ'מברלין שוב לשר הבריאות.[44]

שר האוצר (1931–1937)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבחירות הכלליות ב-1931, בהן נחלו תומכי ממשלת האחדות הלאומית (בעיקר השמרנים) ניצחון מוחץ, מינה מקדונלד את צ'מברלין לתפקיד שר האוצר. צ'מברלין הציע להטיל מכס בשיעור של 10% על סחורות זרות, ולהפחית או לבטל מכסים על סחורות המגיעות מהמושבות ומהדומיניונים. אביו, ג'וזף, דגל בעבר במדיניות דומה;[45] נוויל צ'מברלין הציג את הצעת החוק שלו בפני בית הנבחרים ב-4 בפברואר 1932, וחתם את נאומו מאותו היום בציון העובדה שראוי כי הוא זה שיפעל ליישום הצעתו של אביו.[46] החוק אושר בפרלמנט ברוב סוחף.[47]

צ'מברלין הציג את תקציבו הראשון באפריל 1932. הוא שמר על הקיצוצים התקציביים החריפים שעליהם הוסכם עם הקמת ממשלת האחדות הלאומית.[48] תשלומי הריבית על איגרות המלחמה היוו הוצאה משמעותית. צ'מברלין הפחית את שיעור הריבית השנתי על מרביתם מ-5% ל-3.5%. בין השנים 1932 ל-1938 צמצם צ'מברלין במחצית את שיעור התקציב שהוקצה לתשלומי הריבית על איגרות המלחמה.[49]

הוא קיווה שניתן יהיה להגיע להסדר בדבר ביטול איגרות המלחמה לארצות הברית. ביוני 1933 נערכה בבריטניה ועידת לונדון לכלכלה, אך זו לא הניבה דבר, שכן נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, הודיע כי לא ישקול כלל את שמיטת האיגרות.[50] עד שנת 1934 עלה בידי צ'מברלין להכריז על עודף תקציבי ולבטל רבים מהקיצוצים שביצע – עם כניסתו לתפקיד – בדמי האבטלה ובשכר עובדי המדינה. בנאומו בבית הנבחרים אמר: "סיימנו כעת את 'בית קדרות', ואחר-צהריים זה אנו מתיישבים כדי ליהנות מהפרק הראשון של 'תקוות גדולות'".[46]

הוצאות הביטחון קוצצו באופן ניכר בתקציבים הראשונים שהציג צ'מברלין.[51] עד שנת 1935, לנוכח התחמשותה המחודשת של גרמניה תחת הנהגתו של אדולף היטלר, הוא השתכנע בצורך בהתחמשות מחודשת גם כן.[52] צ'מברלין דחף במיוחד לחיזוק חיל האוויר המלכותי, מתוך הבנה כי המחסום ההיסטורי של בריטניה, תעלת למאנש, אינו מהווה הגנה מפני כוח אווירי.[53]

בשנת 1935 פרש מקדונלד מראשות הממשלה, ובולדווין התמנה לראש הממשלה בפעם השלישית.[54] בבחירות הכלליות שנערכו באותה שנה איבדה ממשלת האחדות הלאומית, שנשלטה על ידי השמרנים, 90 מושבים מהרוב העצום שבו החזיקה מאז 1931, אך עדיין שמרה על רוב מכריע של 255 מושבים בבית הנבחרים. במהלך מערכת הבחירות תקף את צ'מברלין סגן מנהיג מפלגת הלייבור, ארתור גרינווד, בעוון הוצאת כספים לטובת התחמשות מחודשת; הוא טען כי מדיניות זו אינה אלא "הפחדת-שווא גרידא", והוסיף כי "זה מביש שמדינאי המכהן בתפקיד אחראי כשל מר צ'מברלין יציע שיש להוציא מיליונים נוספים על התחמשות".[55]

נהוג לחשוב כי לצ'מברלין היה תפקיד משמעותי במשבר הוויתור על הכס של אדוארד השמיני ב-1936. ביומנו כתב כי ווליס סימפסון, ארוסתו של אדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת, היא "אישה חסרת עקרונות לחלוטין, שאינה מאוהבת במלך אלא מנצלת אותו לצרכיה שלה. היא כבר רוששה אותו מכספו ומתכשיטיו..."[56] בדומה לשאר חברי הקבינט, הוא הסכים עם בולדווין כי על המלך לוותר על כסאו אם יישא את סימפסון לאישה; ב-6 בדצמבר הדגישו הוא ובולדווין בפגישה עם המלך כי עליו לקבל החלטה בעניין עוד לפני חג המולד, שכן לפי אחת הסברות, צ'מברלין סבר כי אי-הוודאות "פוגעת במסחר של תקופת החג".[57] בסופו של דבר ויתר המלך על הכס ב-10 בדצמבר, ארבעה ימים לאחר אותה פגישה.[58]

זמן קצר לאחר הוויתור על הכס הודיע בולדווין כי יישאר בתפקידו עד זמן קצר לאחר טקס ההכתרה של המלך ג'ורג' השישי והמלכה אליזבת. ב-28 במאי, שבועיים לאחר ההכתרה, התפטר בולדווין והמליץ למלך למנות את צ'מברלין ליורשו.[59] אוסטן לא זכה לראות את מינויו של אחיו לראש הממשלה, שכן מת חודשיים קודם לכן.[60]

ראש הממשלה (1937–1940)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינויו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מינויו שקל צ'מברלין להכריז על עריכת בחירות כלליות, אך מכיוון שנותרו שלוש שנים וחצי לכהונת הפרלמנט החליט להמתין עם כך. בגיל 68 היה לאדם השני המבוגר ביותר במאה ה-20 (אחרי הנרי קמפבל-באנרמן) שהתמנה לראשונה לראשות הממשלה בבריטניה,[61] ורבים ראו בו דמות מעבר שתנהיג את המפלגה השמרנית עד לבחירות הבאות, ולאחר מכן תפנה את מקומה לאדם צעיר יותר, כאשר שר החוץ אנתוני אידן נחשב למועמד סביר לתפקיד. כבר מראשית כהונתו של צ'מברלין נפוצו שמועות על כך שמספר יורשים פוטנציאליים נאבקים ביניהם על התפקיד.[62]

צ'מברלין סלד ממה שראה כגישה סנטימנטלית מדי מצידם של בולדווין ומקדונלד בכל הנוגע למינויים וחילופי גברי בממשלה. אף על פי ששיתף פעולה באופן הדוק עם נשיא מועצת הסחר (אנג'), וולטר רנסימן (אנג'), בסוגיית המכסים, צ'מברלין הדיח אותו מתפקידו והציע לו, תחת זאת, את משרת הלורד שומר החותם הסמלית, הצעה שרנסימן הזועם דחה. צ'מברלין סבר כי רנסימן הוא אדם עצלן.[61] זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, הורה צ'מברלין לשרים להכין תוכניות מדיניות דו-שנתיות. תוכניות אלו נועדו להשתלב זו בזו במטרה לתאם את הליכי החקיקה בפרלמנט המכהן,[63] שכהונתו עתידה הייתה להסתיים בנובמבר 1940.[64]

בעת מינויו לא הייתה אישיותו של צ'מברלין מוכרת היטב לציבור, אף על פי שבמשך שש שנים נשא נאומים שנתיים בעניין התקציב. לדברי הביוגרף שלו, רוברט סלף, הופעות אלו שידרו נינוחות ומודרניות והפגינו יכולת לפנות ישירות אל המצלמה.[61] לצ'מברלין היו מעט חברים בקרב עמיתיו לפרלמנט; ניסיון של מזכירו הפרלמנטרי האישי, לורד דנגלס (שלימים כיהן בעצמו כראש ממשלה בשם אלק דאגלס-יום), להביאו לחדר העישון של בית הנבחרים כדי שיתרועע עם עמיתיו, הסתיים בשתיקה מביכה מצד צ'מברלין. הוא פיצה על חסרונות אלו באמצעות יצירת מערכת מתוחכמת ביותר לניהול יחסי העיתונות – המתקדמת ביותר שבה השתמש ראש ממשלה עד אותה העת; במסגרת זו, גורמים רשמיים במעון ראש הממשלה (ברחוב דאונינג 10), בהובלת ראש מערך ההסברה שלו ג'ורג' סטיוארד, שכנעו את אנשי התקשורת כי הם עמיתים החולקים כוח ומידע פנימי, וכי עליהם לאמץ את קו הממשלה.[65]

מדיניות פנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קריקטורה של צ'מברלין

צ'מברלין ראה במינויו לראשות הממשלה את גולת הכותרת של קריירה המוקדשת לרפורמות בתחום הכלכלה והפנים, מבלי להעלות בדעתו כי ייזכר דווקא בשל החלטותיו בתחום מדיניות החוץ.[66] אחת הסיבות לכך שחתר להסדרת הסוגיות באירופה הייתה התקווה שהדבר יאפשר לו להתמקד בענייני הפנים.[67]

זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד ראש הממשלה הוביל צ'מברלין לאישורו של "חוק המפעלים" (אנג'). חוק זה נועד לשפר את תנאי העבודה במפעלים והטיל מגבלות על שעות העבודה של נשים וילדים. בשנת 1938 חוקק הפרלמנט את "חוק הפחם" (אנג'), אשר אפשר את הלאמתם של מרבצי הפחם. חוק מרכזי נוסף שאושר באותה שנה היה "חוק חופשה בתשלום" (אנג').[68] אף על פי שהחוק רק המליץ למעסיקים להעניק לעובדים חופשה שנתית בתשלום, הוא הוביל להתרחבות ניכרת של מחנות נופש ומתקני פנאי אחרים עבור מעמד הפועלים.[69]

"חוק הדיור" משנת 1938 סיפק סובסידיות שנועדו לעודד פינוי שכונות מצוקה ושמר על הפיקוח על שכר הדירה.[68] תוכניותיו של צ'מברלין לרפורמה בשלטון המקומי נגנזו עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה. כמו כן, העלאת גיל סיום הלימודים בבית הספר ל-15, מהלך שיישומו תוכנן ל-1 בספטמבר 1939 (יום פרוץ המלחמה), לא יצאה אל הפועל.[70]

היחסים עם אירלנד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים בין הממלכה המאוחדת לבין מדינת אירלנד החופשית היו מתוחים מאז מינויו של איימון דה ואלירה לטישך (אז נשיא המועצה המנהלת), בשנת 1932. מלחמת הסחר האנגלו-אירית (אנג'), שפרצה עקב הימנעותה של אירלנד מהעברת כספים שהתחייבה לשלם לממלכה המאוחדת, גרמה להפסדים כלכליים לשני הצדדים, ושתי המדינות שאפו להגיע להסדר. ממשלתו של דה ואלירה ביקשה גם לנתק את הקשרים שנותרו בין אירלנד לממלכה המאוחדת, כגון ביטול מעמדו של המלך כראש המדינה האירית. בתקופת כהונתו כשר האוצר נקט צ'מברלין עמדה נוקשה והתנגד לוויתורים כלפי האירים, אך כראש הממשלה ביקש להגיע להסדר עם אירלנד, לאחר שהשתכנע כי המתיחות ביחסים משפיעה על הקשרים עם הדומיניונים האחרים.[71]

השיחות עם אירלנד הושעו בתקופת כהונתו של בולדווין ב-1936, אך חודשו בנובמבר 1937. דה ואלירה ביקש לא רק לשנות את מעמדה החוקתי של אירלנד, אלא גם לבטל היבטים אחרים של האמנה האנגלו-אירית, וכן להשיג שליטה מלאה על שלושת "נמלי האמנה" (אנג') שנותרו תחת שליטה בריטית. בריטניה, מנגד, רצתה לשמור על השליטה בנמלים, לפחות בעת מלחמה, ולקבל את הכספים שאירלנד הסכימה לשלם עבורה.[71]

האירים התגלו כנושאים ונותנים קשוחים ביותר – עד כדי כך שצ'מברלין התלונן כי אחת מהצעותיו של דה ואלירה "הגישה לשרים בבריטניה תלתן בעל שלושה עלים, שאף לא אחד מהם העניק יתרון כלשהו לבריטניה". כאשר השיחות נקלעו למבוי סתום, הציג צ'מברלין לאירים במרץ 1938 הצעה סופית שנענתה לרבות מעמדותיהם, אם כי הוא היה משוכנע ש"ויתר רק על הדברים הקטנים". ההסכמים נחתמו ב-25 באפריל 1938. סוגיית חלוקת אירלנד (אנג') לא באה על פתרונה, אך האירים הסכימו לשלם לבריטים 10 מיליון ליש"ט. ההסכמים לא כללו הוראה המבטיחה לבריטים גישה ל"נמלי האמנה" בעת מלחמה, אך צ'מברלין קיבל את הבטחתו בעל-פה של דה ואלירה, כי במקרה של מלחמה תהיה לבריטים גישה אליהם. וינסטון צ'רצ'יל, חבר הפרלמנט מהמפלגה השמרנית, תקף בפרלמנט את ההסכמים על ויתור "נמלי האמנה", אותם תיאר כ"מגדלי השמירה של המבואות המערביים (אנג')". חרף הבטחתו של דה ואלירה, עם פרוץ המלחמה הוא מנע מבריטניה גישה ל"נמלי האמנה", בהתבסס על מדיניות הנייטרליות האירית.[71] צ'רצ'יל יצא בחריפות נגד הסכמים אלו ב"חשרת הסופה" (הכרך הראשון של ספרו "מלחמת העולם השנייה"), כשהוא מציין כי "מעולם לא ראה את בית הנבחרים מוטעה באופן כה מוחלט", וכי "חברי הבית חשו אחרת לגמרי לגבי העניין כאשר עצם קיומנו עמד על כף המאזניים במהלך הקרב על האוקיינוס האטלנטי".[72] צ'מברלין סבר כי לא ניתן יהיה להשתמש ב"נמלי האמנה" אם אירלנד תהיה מדינה עוינת, וראה באובדנם מחיר כדאי תמורת הבטחת יחסים ידידותיים עם דבלין.[70]

מדיניות חוץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החודשים הראשונים (מאי 1937 – מרץ 1938)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'מברלין ביקש לפייס את גרמניה ולהפוך את המדינה הנאצית לשותפה באירופה יציבה.[73] הוא סבר שניתן יהיה להשביע את רצונה של גרמניה באמצעות השבת חלק מהמושבות הבריטיות, ובמהלך משבר חבל הריין (אנג') במרץ 1936 הצהיר כי "אם נהיה קרובים להסדר כולל, על הממשלה הבריטית לשקול את הסוגיה" של השבת המושבות.[74]

ניסיונותיו של ראש הממשלה החדש להשיג הסדר שכזה נכשלו, שכן גרמניה לא מיהרה להיכנס לשיחות עם בריטניה. שר החוץ הנאצי קונסטנטין פון נויראט אמור היה לבקר בבריטניה ביולי 1937, אך ביטל את ביקורו. הלורד נשיא המועצה לורד הליפקס ביקר בגרמניה באופן פרטי בחודש נובמבר ונפגש עם אדולף היטלר ועם בכירים גרמנים נוספים. הן צ'מברלין והן שגריר בריטניה בגרמניה, נוויל הנדרסון (אנג'), הגדירו את הביקור כהצלחה. עם זאת, גורמים במשרד החוץ הבריטי גרסו כי ביקורו של הליפקס יצר רושם שבריטניה להוטה מדי לקיים שיחות, ושר החוץ אנתוני אידן חש כי עקפו את סמכותו בתהליך.[75]

כמו כן, צ'מברלין עקף את סמכותו של אידן בעת שזה שהה בחופשה, ופתח בשיחות ישירות עם איטליה הפשיסטית, מדינה מנודה במישור הבין-לאומי בשל פלישתה לאתיופיה וכיבושה. בישיבת ממשלה שנערכה ב-8 בספטמבר 1937, ציין צ'מברלין כי הוא רואה ב"הפחתת המתיחות בין מדינה זו לבין איטליה תרומה חשובה ביותר להרגעת הרוחות ולפיוס באירופה", צעד שיהיה בו כדי "להחליש את ציר רומא-ברלין".[76] בנוסף, צ'מברלין יצר ערוץ תקשורת ישיר וחשאי עם הדוצ'ה האיטלקי, בניטו מוסוליני, באמצעות השגריר האיטלקי, הרוזן דינו גראנדי.[77]

בפברואר 1938 החל היטלר ללחוץ על ממשלת אוסטריה הפדרלית לקבל את האנשלוס: סיפוח אוסטריה לגרמניה. צ'מברלין סבר כי חיזוק היחסים עם איטליה הוא דבר חיוני, מתוך תקווה שברית עימה תמנע מהיטלר לכפות את שלטונו על אוסטריה. לעומת זאת, אידן סבר כי צ'מברלין פועל בפזיזות בניהול המגעים עם איטליה ובנכונותו להציע הכרה רשמית (דה יורה) בכיבוש אתיופיה על ידי איטליה. צ'מברלין הגיע למסקנה כי על אידן לקבל את מדיניותו שלו או להתפטר.[78] הקבינט שמע את דברי שניהם אך החליט לתמוך פה אחד בצ'מברלין, ולמרות מאמציהם של חברי קבינט אחרים למנוע זאת, התפטר אידן מתפקידו.[79] בשנים מאוחרות יותר ניסה אידן להציג את התפטרותו כעמידה איתנה נגד מדיניות הפייסנות (צ'רצ'יל תיאר אותו בספרו "מלחמת העולם השנייה" כ"דמות צעירה ואיתנה הניצבת מול גלים ארוכים, עגומים ומתמשכים של סחף וכניעה"),[80] אך שרים רבים[79] וכמה מחברי הפרלמנט סברו כי לא עמדה על הפרק סוגיה המצדיקה התפטרות מעין זאת. צ'מברלין מינה את לורד הליפקס לשר החוץ במקומו של אידן.[81]

הדרך למינכן (מרץ–ספטמבר 1938)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1938 התרחש האנשלוס, ואוסטריה סופחה לגרמניה. למרות שכמה אוסטרים ביקשו עזרה מבריטניה, בקשתם לא נענתה.[82] עם זאת, בריטניה שלחה לברלין מכתב מחאה חריף,[83] מבלי לפרט כל פעולה ממשית שממשלת בריטניה עשויה לנקוט. בפנייה לקבינט, זמן קצר לאחר שכוחות גרמניה חצו את הגבול, הטיל צ'מברלין את האשמה על גרמניה ועל אוסטריה כאחד.[82] הוא כתב כך:

כעת ברור לחלוטין כי כוח הוא הטיעון היחיד שגרמניה מבינה, וכי "ביטחון קיבוצי" אינו יכול להציע שום סיכוי למנוע אירועים מעין אלה, כל עוד לא יעמוד מאחוריו כוח מוחשי ורב-עוצמה, המגובה בנחישות להפעילו. ...האל יודע שאינני מעוניין לחזור למדיניות של בריתות, אך אם גרמניה תמשיך להתנהג כפי שנהגה לאחרונה, היא עלולה לדחוף אותנו לכך.

— [82]

ב-14 במרץ, יום לאחר האנשלוס, נשא צ'מברלין נאום בבית הנבחרים וגינה בחריפות את השיטות שבהן נקטו הגרמנים בהשתלטותם על אוסטריה. נאומו זכה לאישורו של הבית.[83]

צ'מברלין בעת הגעתו למינכן, ספטמבר 1938

לאחר האנשלוס הופנתה תשומת הלב ליעד הבא והברור של היטלר: חבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה. חבל הסודטים, שבו חיו שלושה מיליון גרמנים אתניים, היווה את הריכוז הגדול ביותר של אוכלוסייה גרמנית מחוץ לתחומי הרייך השלישי,[84] והיטלר החל לקרוא לאיחוד החבל עם גרמניה.[85] לבריטניה לא היו התחייבויות צבאיות כלפי צ'כוסלובקיה,[86] אך בין צרפת לצ'כוסלובקיה היה קיים הסכם סיוע הדדי,[87] ולשתי המדינות הייתה גם ברית עם ברית המועצות. לאחר נפילת אוסטריה דנה ועדת מדיניות החוץ של הקבינט באפשרות לפעול לכינון "ברית גדולה" כדי לבלום את גרמניה, או לחלופין, להעניק לצרפת הבטחה לסיוע במקרה שתצא למלחמה. תחת זאת, בחרה הוועדה להמליץ כי יש לשכנע את צ'כוסלובקיה להשיג את התנאים הטובים ביותר האפשריים מול גרמניה. הקבינט המלא אימץ את המלצת הוועדה, בהשפעת דו"ח של ראשי המטות שקבע כי אין כמעט דבר שבריטניה תוכל לעשות כדי לסייע לצ'כים במקרה של פלישה גרמנית. צ'מברלין דיווח לבית הנבחרים (שהיה נכון לקבל את דבריו) כי אינו מעוניין להגביל את שיקול הדעת של ממשלתו באמצעות מתן התחייבויות.[88]

בריטניה ואיטליה חתמו על הסכם (אנג') ב-16 באפריל 1938. בתמורה להכרה רשמית (דה יורה) בכיבוש אתיופיה על ידי איטליה, הסכימה האחרונה להסיג חלק מ"המתנדבים" האיטלקים שפעלו לצד הלאומנים (תומכי פרנקו) במלחמת האזרחים בספרד. בשלב זה כבר החזיקו הלאומנים ביתרון מובהק במלחמה, והם השלימו את ניצחונם בשנה שלאחר מכן.[89] בהמשך אותו החודש הגיע ללונדון ראש ממשלת צרפת החדש, אדואר דאלאדיה, לשיחות עם צ'מברלין, והסכים לאמץ את העמדה הבריטית בנוגע לצ'כוסלובקיה.[90]

בחודש מאי ירו שומרי גבול צ'כים בשני איכרים גרמנים-סודטים, שניסו לחצות את גבול גרמניה – צ'כוסלובקיה מבלי לעצור לביקורת גבולות. תקרית זו עוררה תסיסה בקרב הגרמנים-הסודטים, ורווחו דיווחים על כך שגרמניה מניעה כוחות צבא אל עבר הגבול. בתגובה לדיווחים אלו הניעה פראג כוחות צבא אל הגבול הגרמני. לורד הליפקס שלח איגרת לגרמניה ובה אזהרה, כי אם צרפת תתערב במשבר לטובת צ'כוסלובקיה, ייתכן שבריטניה תתמוך בצרפת. נראה היה כי המתיחות שוככת, וצ'מברלין והליפקס זכו לשבחים על הטיפול "המופתי" שלהם במשבר. אף על פי שהדבר לא היה ידוע באותה העת, התברר בדיעבד שלגרמניה לא היו תוכניות לפלוש לצ'כוסלובקיה בחודש מאי.[91] עם זאת, ממשלת צ'מברלין זכתה לתמיכה חזקה וכמעט מוחלטת מצד העיתונות הבריטית.[92]

המשא ומתן בין ממשלת צ'כוסלובקיה לבין הגרמנים-הסודטים נמשך עד אמצע שנת 1938.[93] הם השיגו תוצאות דלות; מנהיג הסודטים, קונראד הנליין, פעל בהתאם להנחיות חשאיות שקיבל מהיטלר שלא להגיע להסכם. ב-3 באוגוסט יצא וולטר רנסימן לפראג כמתווך מטעם הממשלה הבריטית.[94] במהלך השבועיים הבאים נפגש רנסימן בנפרד עם הנליין, עם נשיא צ'כוסלובקיה אדווארד בנש ועם מנהיגים אחרים, אך לא השיג כל התקדמות.[95] ב-30 באוגוסט נפגש צ'מברלין עם חברי הקבינט שלו ועם השגריר הנדרסון וזכה לתמיכתם, כאשר רק דאף קופר, הלורד הראשון של האדמירליות, התנגד למדיניותו של צ'מברלין ללחוץ על צ'כוסלובקיה לבצע ויתורים; זאת בטענה שבריטניה לא הייתה אז במצב המאפשר לה לגבות איום כלשהו לצאת למלחמה.[96]

צ'מברלין הבין כי סביר להניח שהיטלר יאותת על כוונותיו בנאומו ב-12 בספטמבר, במהלך עצרת נירנברג; לפיכך, הוא דן עם יועציו בדרכי התגובה למקרה שבו תסתמן סבירות גבוהה לפרוץ מלחמה. בהתייעצות עם יועצו הקרוב, הוראס וילסון (אנג'), גיבש צ'מברלין את "תוכנית Z": אם ייראה כי המלחמה היא בלתי-נמנעת, יטוס צ'מברלין לגרמניה כדי לנהל משא ומתן ישיר עם היטלר.[97]

הסכם מינכן (ספטמבר 1938)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ועידת מינכן

פגישות מוקדמות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לורד רנסימן המשיך בניסיונותיו להפעיל לחץ על ממשלת צ'כוסלובקיה כדי שתסכים לוויתורים. ב-7 בספטמבר התרחש עימות שבו היו מעורבים חברי פרלמנט צ'כוסלובקים ממוצא סודטי, בעיר אוסטרבה שבצפון מוראביה. הגרמנים ניצלו את התקרית לצורכי תעמולה נרחבת, אף שממשלת פראג ניסתה לפייסם באמצעות פיטורי השוטרים הצ'כים שהיו מעורבים באירוע. ככל שהסערה גברה, הגיע רנסימן למסקנה כי אין טעם לנסות ולקדם משא ומתן נוסף בטרם יישא היטלר את נאומו. משימתו של רנסימן לא חודשה מעולם.[98]

מתח עצום שרר בימים האחרונים שלפני נאומו של היטלר, ביומה האחרון של העצרת, שכן בריטניה, צרפת וצ'כוסלובקיה ביצעו כולן גיוס חלקי של כוחותיהן. אלפים התאספו מחוץ לרחוב דאונינג 10 בליל הנאום. לבסוף, נשא היטלר דברים בפני תומכיו הנלהבים עד מאוד:

מצבם של הגרמנים בחבל הסודטים הוא בלתי-ניתן לתיאור. שואפים להשמידם. כבני אדם, הם נתונים לדיכוי וזוכים ליחס מחפיר ובאופן בלתי-נסבל... יש לשים קץ לשלילת זכויותיהם של אנשים אלה... הצהרתי כי הרייך לא יסבול דיכוי נוסף של שלושה וחצי מיליון גרמנים אלה, ואני מבקש ממדינאי מדינות חוץ להשתכנע כי אין מדובר במילים בעלמא בלבד.

— [99]

למחרת בבוקר, ב-13 בספטמבר, קיבלו צ'מברלין וחברי הקבינט מידע ממקורות בשירותי הביון, שלפיו כל השגרירויות הגרמניות עודכנו כי גרמניה עתידה לפלוש לצ'כוסלובקיה ב-25 בספטמבר.[100] מתוך אמונה שהצרפתים לא יילחמו (דאלאדיה הציע בשיחות סגורות לקיים פסגה של שלוש המעצמות כדי ליישב את סוגיית הסודטים), החליט צ'מברלין להוציא לפועל את "תוכנית Z" ושלח מסר להיטלר המביע את נכונותו להגיע לגרמניה לצורך משא ומתן. היטלר נענה בחיוב, וצ'מברלין המריא לגרמניה בבוקר 15 בספטמבר; הייתה זו הפעם הראשונה שצ'מברלין טס אי-פעם, למעט גיחה קצרה במסגרת יריד תעשייתי. צ'מברלין טס למינכן ומשם המשיך ברכבת למעונו של היטלר בברכטסגאדן.[101]

הפגישה בין היטלר לצ'מברלין נמשכה כשלוש שעות. היטלר דרש את סיפוח חבל הסודטים, ובמהלך השיחה הצליח צ'מברלין לקבל הבטחות כי להיטלר אין כוונות להשתלט על יתרת צ'כוסלובקיה או על אזורים במזרח אירופה שבהם התגוררו גרמנים אתניים. לאחר הפגישה שב צ'מברלין ללונדון, כשהוא סבור כי השיג "מרחב נשימה", שבמהלכו ניתן יהיה להגיע להסכם ולשמור על השלום.[102] על פי ההצעות שהועלו בברכטסגאדן, חבל הסודטים יסופח לגרמניה אם משאל עם שייערך באזור יתמוך בכך. צ'כוסלובקיה תקבל ערבויות בין-לאומיות לעצמאותה, אשר יחליפו את ההתחייבויות הקיימות מכוח אמנות, ובראשן ההתחייבות הצרפתית כלפי הצ'כוסלובקים.[103] הצרפתים הסכימו לדרישות, ותחת לחץ כבד הסכימו לכך גם הצ'כוסלובקים, צעד שהוביל לנפילת הממשלה הצ'כוסלובקית.[104]

צ'מברלין (משמאל) והיטלר (מימין) בתום פגישתם בבון

צ'מברלין טס חזרה לגרמניה ונפגש עם היטלר בבון ב-22 בספטמבר. היטלר דחה על הסף את ההצעות מהפגישה הקודמת ואמר: "זה כבר לא יספיק". הוא דרש כיבוש מיידי של חבל הסודטים, וכן היענות לתביעות הטריטוריאליות של פולין והונגריה כלפי צ'כוסלובקיה. צ'מברלין התנגד לכך בתוקף והסביר להיטלר כי פעל כדי לרתום את הצרפתים והצ'כוסלובקים לדרישותיה של גרמניה, עד כדי כך שהואשם בכניעה לדיקטטורים ואף ספג קריאות בוז בעת יציאתו לדרך באותו הבוקר. היטלר נותר אדיש.[105]

באותו הערב אמר צ'מברלין ללורד הליפקס כי "הפגישה עם הר היטלר הייתה בלתי-מספקת בעליל".[106] למחרת הותיר היטלר את צ'מברלין להמתין עד שעות אחר-הצהריים, אז שלח מכתב בן חמישה עמודים בגרמנית, המפרט את הדרישות שהציג בעל-פה יום קודם לכן. צ'מברלין השיב בהצעה לשמש מתווך מול הצ'כוסלובקים, והציע שהיטלר יעלה את דרישותיו על הכתב במסמך רשמי שניתן יהיה להעבירו לידי הצרפתים והצ'כוסלובקים.[107]

צ'מברלין והיטלר נפגשו שוב בשעות המאוחרות של 23 בספטמבר, פגישה שנמשכה אל תוך השעות הקטנות של הבוקר. היטלר דרש כי הצ'כים הנמלטים מהאזורים המיועדים לכיבוש לא ייקחו עימם דבר. הוא דחה את המועד האחרון לכיבוש חבל הסודטים ל-1 באוקטובר, התאריך שקבע בסתר, זמן רב קודם לכן, לפלישה לצ'כוסלובקיה. הפגישה הסתיימה ברוח טובה; צ'מברלין הביע בפני היטלר את תקוותו כי יוכלו לפתור בעיות נוספות באירופה באותה הרוח. היטלר רמז כי חבל הסודטים ממצה את שאיפותיו הטריטוריאליות באירופה. בחזרתו ללונדון אמר צ'מברלין: "כעת ההחלטה בידי הצ'כים".[108]

ועידת מינכן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעותיו של היטלר נתקלו בהתנגדות לא רק מצד הצרפתים והצ'כוסלובקים, אלא גם מצד כמה מחברי הקבינט של צ'מברלין. בהיעדר הסכם באופק, מלחמה נראתה בלתי-נמנעת. צ'מברלין פרסם הודעה לעיתונות שבה קרא לגרמניה לזנוח את איום השימוש בכוח, בתמורה לסיוע בריטי בהשגת הוויתורים שביקשה.[109] בערב 27 בספטמבר נשא צ'מברלין דברים לאומה בשידור רדיו, ולאחר שהודה לאלו שכתבו לו, הצהיר:

עד כמה נורא, מדהים ובלתי-נתפס הדבר, שאנו נאלצים לחפור תעלות ולמדוד מסכות גז כאן, בגלל סכסוך בארץ רחוקה בין אנשים שאיננו יודעים עליהם דבר. ובלתי-נתפס עוד יותר הוא הרעיון, שסכסוך שכבר יושב עקרונית יהפוך לעילה למלחמה.

— [110]

ב-28 בספטמבר פנה צ'מברלין להיטלר בבקשה שיזמין אותו שוב לגרמניה, במטרה למצוא פתרון באמצעות פסגה בהשתתפות נציגים מבריטניה, צרפת, גרמניה ואיטליה.[111] היטלר השיב בחיוב, והבשורה על כך הגיעה לצ'מברלין בעודו מסיים את נאומו בבית הנבחרים, שהתכנס באווירת ציפייה למלחמה. צ'מברלין עדכן את הבית בדבר התגובה במהלך נאומו. התגובה הייתה סוערת ונלהבת; חברי הפרלמנט הריעו לצ'מברלין בהתלהבות רבה, ואף הדיפלומטים שישבו ביציעים מחאו כפיים. לורד דנגלס ציין לימים: "באותו היום היו בפרלמנט לא מעט אנשים הדוגלים במדיניות הפיוס".[112]

משמאל לימין: צ'מברלין, דאלאדיה, היטלר, מוסוליני וצ'אנו, לפני החתימה על הסכם מינכן

בבוקר 29 בספטמבר יצא צ'מברלין לביקורו השלישי והאחרון בגרמניה.[113] עם ההגעה למינכן הובלה המשלחת הבריטית ישירות אל ה"פיהררבאו", שם הגיעו זמן קצר לאחר מכן דאלאדיה, מוסוליני והיטלר. ארבעת המנהיגים ומתורגמניהם קיימו פגישה בלתי-רשמית; היטלר הצהיר כי בכוונתו לפלוש לצ'כוסלובקיה ב-1 באוקטובר. מוסוליני הציג הצעה הדומה לתנאים שהציב היטלר בבון. למעשה, ההצעה נוסחה על ידי פקידים גרמנים והועברה לרומא יום קודם לכן. ארבעת המנהיגים דנו בטיוטה, וצ'מברלין העלה את סוגיית הפיצויים לממשלת צ'כוסלובקיה ולאזרחיה, אך היטלר סירב לשקול זאת.[114]

לאחר ארוחת הצהריים הצטרפו היועצים למנהיגים, ושעות רבות הוקדשו לדיונים מעמיקים על כל סעיף בטיוטת ההסכם "האיטלקית". בשעות הערב המאוחרות עזבו הבריטים והצרפתים למלונותיהם, בציינם כי עליהם להיוועץ בבירותיהם. בינתיים נהנו הגרמנים והאיטלקים מהסעודה שהועיד היטלר לכל המשתתפים. במהלך הפסקה זו נפגש הוראס וילסון, יועצו של צ'מברלין, עם הצ'כוסלובקים; הוא עדכן אותם בפרטי טיוטת ההסכם ושאל אילו אזורים חשובים להם במיוחד. הוועידה התחדשה בסביבות השעה 22:00, והדיונים התנהלו בעיקר במסגרת ועדה מצומצמת שעסקה בניסוח ההסכם. בשעה 01:30 לפנות בוקר היה הסכם מינכן מוכן לחתימה, אם כי טקס החתימה התעכב לאחר שהיטלר גילה כי קסת הדיו המהודרת שעל שולחנו ריקה.[115]

צ'מברלין ודאלאדיה חזרו למלונם ועדכנו את הצ'כוסלובקים בדבר ההסכם. שני ראשי הממשלה הפצירו בצ'כוסלובקים לקבל את ההסכם במהירות, שכן פינוי השטחים על ידי הצ'כים אמור היה להתחיל למחרת. בשעה 12:30 בצהריים הביעה ממשלת צ'כוסלובקיה בפראג התנגדות להחלטה, אך הסכימה לתנאיה.[116]

אחרית דבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
צ'מברלין מנופף בהסכם, 30 בספטמבר 1938

טרם עזיבתו את ה"פיהררבאו" ביקש צ'מברלין לקיים פגישה פרטית עם היטלר. הוא נענה לבקשה, והשניים נפגשו מאוחר יותר באותו הבוקר בדירתו של היטלר בעיר. צ'מברלין הפציר בו לנהוג באיפוק ביישום ההסכם וביקש שהגרמנים לא יפציצו את פראג אם הצ'כים יגלו התנגדות, בקשה שהיטלר נראה כמי שמסכים לה. צ'מברלין הוציא מכיסו מסמך הנושא את הכותרת "הסכם אנגלו-גרמני", ובו שלושה סעיפים; אחד מהם כלל הצהרה שלפיה שתי האומות רואות בהסכם מינכן "סמל לרצונם של שני עמינו לא להילחם שוב לעולם". לדברי צ'מברלין, היטלר הגיב בקריאות "Ja! Ja!" ("כן! כן!").[117] השניים חתמו על המסמך בו במקום. כאשר הביע שר החוץ הנאצי, יואכים פון ריבנטרופ, מאוחר יותר באותו יום, את מורת רוחו מכך שהיטלר חתם על המסמך, השיב הפיהרר: "הו, אל תיקח את זה כל כך ברצינות. לפיסת הנייר הזו אין שום חשיבות מעבר לכך".[118] לעומת זאת, כשחזר צ'מברלין למלונו לארוחת הצהריים, הוא טפח על כיס חולצתו ואמר: "זה אצלי!".[119] הידיעה על תוצאות הפגישות דלפה עוד בטרם שב צ'מברלין, ועוררה שמחה בקרב רבים בלונדון, אך בקרב צ'רצ'יל ותומכיו היא עוררה תחושת קדרות.[120]

צ'מברלין שב ללונדון במטוס, בהרגשת ניצחון, ורבים קיבלו את פניו בשדה התעופה. הוא נשא בפניהם נאום נלהב, כשהוא אוחז במטרייה שחורה (שהפכה לסמל לכניעה, ולדימוי הוויזואלי המזוהה ביותר עם אישיותו של צ'מברלין עד ימינו אלו), ובמהלך הנאום נופף בפיסת הנייר עליה חתם היטלר. שם המתין לו הלורד צ'מברלין, הרוזן מקלרנדון (אנג'); הוא מסר לו מכתב מאת המלך ג'ורג' השישי, המביע את הכרת התודה המתמשכת של האימפריה ומבקש ממנו להגיע מייד לארמון בקינגהאם כדי למסור דיווח. הרחובות היו כה עמוסים באנשים מריעים, עד כי נדרשה לצ'מברלין שעה וחצי כדי להגיע משדה התעופה אל הארמון. לאחר שדיווח למלך הופיעו צ'מברלין ורעייתו במרפסת הארמון לצד המלך והמלכה. לאחר מכן המשיך לרחוב דאונינג; הן הרחוב והן המבואה של דאונינג 10 היו גדושים באנשים.[121] בעודו עולה במדרגות כדי לפנות אל הקהל מחלון הקומה הראשונה, קרא לעברו מישהו: "נוויל, גש לחלון ואמור 'שלום בדורנו'".[א] צ'מברלין הסתובב והשיב: "לא, אינני עושה דברים מסוג זה".[122] אף על פי כן, בדבריו אל הקהל, הזכיר צ'מברלין את דבריו של בנג'מין דיזראלי, עם שובו של האחרון מקונגרס ברלין:

חבריי היקרים. בפעם השנייה בהיסטוריה שלנו, ראש ממשלה בריטי שב מגרמניה בהביאו הסכם עם כבוד. אני מאמין שזהו שלום בדורנו. אנו מודים לכם מעומק ליבנו. שובו לביתכם ושתהיה לכם שינה ערבה.

— [122]

המלך ג'ורג' השישי פרסם הצהרה לעמו: "לאחר מאמציו הכבירים של ראש הממשלה למען השלום, תקוותי העזה היא כי עידן חדש של ידידות ושגשוג יפציע בקרב עמי העולם". כאשר נפגש המלך עם דאף קופר, שהתפטר מתפקיד הלורד הראשון של האדמירליות במחאה על הסכם מינכן, הוא אמר לו כי הוא מכבד אנשים הדבקים באומץ בעמדותיהם, אך במקרה זה אינו יכול להסכים עימו.[123] הוא כתב לאימו, מרי מטק, כי "ראש הממשלה היה מרוצה מאוד מתוצאות שליחותו, וכך גם כולנו".[124] היא השיבה לבנה בכעס כלפי אלו שמתחו ביקורת על צ'מברלין: "הוא הביא עימו שלום הביתה; מדוע הם אינם יכולים לגלות הכרת תודה?". רוב העיתונים תמכו בצ'מברלין ללא סייג, והוא קיבל אלפי מתנות, החל ממערכת כלי אוכל מכסף ועד לרבות מהמטריות שהפכו לסימן ההיכר שלו.[125]

בית הנבחרים דן בהסכם מינכן ב-3 באוקטובר. אף שקופר פתח בהצגת הסיבות להתפטרותו[126] וצ'רצ'יל דיבר בחריפות נגד ההסכם, איש מחברי המפלגה השמרנית לא הצביע נגד הממשלה. רק בין 20 ל-30 חברים נמנעו מהצבעה, בהם צ'רצ'יל, אידן, קופר והרולד מקמילן.[127]

הדרך למלחמת העולם השנייה (אוקטובר 1938 – אוגוסט 1939)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ועידת מינכן, המשיך צ'מברלין בנקיטת מדיניות זהירה של התחמשות מחדש. בתחילת אוקטובר 1938 אמר לקבינט: "יהיה זה בגדר שיגעון מצד המדינה לחדול מההתחמשות מחדש כל עוד לא נשתכנע שמדינות אחרות ינהגו באותו האופן. לפיכך, לעת עתה, אל לנו להרפות ולו במעט ממאמצינו עד אשר יתוקנו ליקויינו". בהמשך אותו החודש התנגד לקריאות להעביר את התעשייה למתכונת חירום, מתוך אמונה שצעד כזה יאותת להיטלר כי צ'מברלין החליט לזנוח את ההסכם.[128] צ'מברלין קיווה כי ההבנות שעליהן חתם עם היטלר יובילו להסדר כולל של המחלוקות באירופה, אך היטלר לא גילה עניין פומבי במימושו.[129] לאחר ששקל לערוך בחירות כלליות מייד לאחר ועידת מינכן,[130] בחר צ'מברלין במקום זאת לבצע סבב מינויים מחדש בממשלתו.[131] לקראת סוף השנה הובילו חששות בציבור את צ'מברלין למסקנה, כי "היפטרות מבית הנבחרים המתוח והממורמר הזה באמצעות בחירות כלליות" תהיה בגדר "התאבדות פוליטית".[132]

על אף השקט היחסי שעליו שמר היטלר בעת שהרייך השלישי סיפח את חבל הסודטים, סוגיות במדיניות חוץ המשיכו להעסיק את צ'מברלין. הוא ערך ביקורים בפריז וברומא בתקווה לשכנע את הצרפתים להאיץ את תהליך התחמשותם מחדש, ואת מוסוליני ניסה לשכנע להפעיל השפעה חיובית על היטלר.[133] כמה מחברי הקבינט שלו, ובראשם שר החוץ לורד הליפקס, החלו להסתייג ממדיניות הפיוס. הליפקס כבר השתכנע אז כי הסכם מינכן, אף שהיה "עדיף על מלחמה אירופית", היה "עניין נורא ומשפיל".[134] הסלידה הציבורית מאירועי ליל הבדולח, ב-9 בנובמבר 1938, הפכה כל ניסיון ל"התקרבות" להיטלר לבלתי-מתקבל על הדעת, אם כי צ'מברלין לא זנח את תקוותיו.[135]

בעודו ממשיך לקוות לפיוס עם גרמניה, נשא צ'מברלין נאום מרכזי בברמינגהאם ב-28 בינואר 1939, במהלכו הביע את שאיפתו לשלום בין-לאומי; עותק מוקדם של הנאום נשלח להיטלר. נראה היה שהיטלר הגיב לו בחיוב; בנאומו שלו ברייכסטאג, ב-30 בינואר 1939, הצהיר כי הוא מעוניין ב"שלום לטווח ארוך". צ'מברלין היה משוכנע כי השיפורים במערך ההגנה הבריטי מאז ועידת מינכן יביאו את הפיהרר לשולחן המשא ומתן. אמונה זו התחזקה בעקבות נאום פייסני שנשא גורם רשמי גרמני, אשר בירך על שובו של השגריר הנדרסון לברלין לאחר היעדרות לצורך ביצוע טיפול רפואי בבריטניה. צ'מברלין הגיב בנאום בבלקברן ב-22 בפברואר, שבו הביע תקווה כי האומות יישבו את המחלוקות ביניהן באמצעות סחר, ושמח לראות כי דבריו פורסמו בעיתונות הגרמנית. לנוכח הסימנים לשיפור במצב, אחיזתו של צ'מברלין בבית הנבחרים הייתה איתנה, והוא היה משוכנע כי הממשלה תזכה בניצחון סוחף בבחירות שהיו עתידות להיערך בסוף השנה.[136]

ב-15 במרץ 1939 פלשה גרמניה הנאצית למחוזות הצ'כיים בוהמיה ומוראביה, ובכללם לעיר פראג. אף שתגובתו הראשונית של צ'מברלין בפרלמנט הייתה, לדברי הביוגרף שלו ניק סמארט, "רפה", בתוך 48 שעות הוא התבטא בתקיפות רבה יותר נגד המדיניות הנאצית.[137] בנאום נוסף שנשא בברמינגהאם ב-17 במרץ, הזהיר צ'מברלין כי היטלר מנסה "לשלוט בעולם בכוח הזרוע", וכי "לא תיתכן טעות גדולה יותר מאשר הסברה – בשל העובדה שהאומה רואה במלחמה דבר חסר-היגיון ואכזרי – כי היא איבדה את חוסנה עד כדי כך שלא תתייצב בכל כוחה כדי להדוף אתגר שכזה, אם וכאשר יוצב בפניה".[138] ראש הממשלה תהה אם הפלישה לצ'כוסלובקיה היא "סופו של מהלך ישן או תחילתו של מהלך חדש", והאם מדובר ב"צעד בכיוון של ניסיון לשלוט בעולם בכוח הזרוע".[139] שר המושבות מלקולם מקדונלד אמר: "בעוד שבעבר היה ראש הממשלה תומך נלהב בשלום, הרי שכעת הוא עבר בבירור לעמדה התומכת במלחמה".[140]

צ'מברלין פעל לבניית מערכת משולבת של בריתות הגנה בין המדינות האירופיות הנותרות, במטרה להרתיע את היטלר מפני יציאה למלחמה. הוא חתר להסכם בין בריטניה, צרפת, ברית המועצות ופולין, שלפיו שלוש הראשונות יחלצו לעזרת פולין אם עצמאותה תעמוד בסכנה; אולם חוסר האמון של פולין בברית המועצות הוביל לכישלון המשא ומתן.[141] תחת זאת, ב-31 במרץ 1939 הודיע צ'מברלין לבית הנבחרים הבריטי, שקיבל את הידיעות בברכה, על מתן ערבויות מצד מדינתו ומצד צרפת, שלפיהן יעניקו המדינות לפולין כל סיוע אפשרי במקרה של פעולה כלשהי שתאיים על עצמאותה.[142] בדיון שנערך בעקבות ההודעה, הצהיר אידן כי האומה מאוחדת כעת מאחורי הממשלה.[143] אף צ'רצ'יל ולויד ג'ורג' שיבחו את הממשלה על מתן הערבות לפולין.[144]

הוא נקט צעדים נוספים כדי להרתיע את היטלר מפני תוקפנות: הוא הכפיל את גודל צבא המילואים, הקים משרד אספקה (אנג') במטרה לזרז את אספקת הציוד לכוחות המזוינים, והנהיג גיוס חובה בעת שלום.[145] הפלישה האיטלקית לאלבניה, ב-7 באפריל 1939, הובילה למתן ערבויות ליוון ולרומניה.[146]

צ'מברלין הסתייג מהחתירה לברית צבאית עם ברית המועצות; הוא חשד ביוסיף סטלין מסיבות אידאולוגיות וסבר כי התועלת הצפויה מכך מועטה, לאור הטיהורים הנרחבים שנערכו זה עתה בצבא האדום. עם זאת, רבים מחברי ממשלתו תמכו בברית שכזו, וכאשר הסירה פולין את התנגדותה לברית בריטית-סובייטית, לא נותרה לצ'מברלין ברירה אלא לקדם את המהלך. השיחות עם שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב, שאליהן שלחה בריטניה משלחת בדרג נמוך בלבד, נמשכו חודשים אחדים ולבסוף עלו על שרטון ב-14 באוגוסט, לאחר שפולין ורומניה סירבו לאפשר את הצבתם של כוחות סובייטיים באזורן. שבוע לאחר כישלון השיחות חתמו ברית המועצות וגרמניה הנאצית על הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, בו התחייבו שתי המדינות להימנע מלתקוף זו כלפי זו.[147] הסכם סודי בין הצדדים חילק את פולין במקרה של מלחמה.[148] צ'מברלין התעלם מהשמועות על "התקרבות" בין שתי המדינות וביטל את חשיבותו של ההסכם שהוכרז בפומבי, כשהוא מצהיר כי אין בו כדי להשפיע כלל על התחייבויותיה של בריטניה כלפי פולין.[149] ב-23 באוגוסט הורה צ'מברלין להנדרסון למסור להיטלר מכתב, שבו הבהיר כי בריטניה ערוכה לחלוטין למלא את התחייבויותיה כלפי פולין.[150] היטלר הורה לגנרלים שלו להיערך לפלישה לפולין באומרו להם: "אויבינו הם תולעים קטנות. ראיתי אותם במינכן".[149]

מלחמת העולם השנייה (1939–1940)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרזת מלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
צ'מברלין מכריז מלחמה על גרמניה ב-3 בספטמבר 1939.

נתקלת בבעיות בהפעלת הקובץ? ראה עזרה.

גרמניה פלשה לפולין בשעות הבוקר המוקדמות של 1 בספטמבר 1939. הקבינט הבריטי התכנס בשעות הבוקר המאוחרות של אותו היום ופרסם אזהרה לגרמניה, שלפיה אם לא תיסוג משטח פולין, תמלא בריטניה את התחייבויותיה כלפי פולין. כאשר התכנס בית הנבחרים, בשעה 18:00, נכנסו לאולם צ'מברלין וסגן מנהיג מפלגת הלייבור, ארתור גרינווד (שמילא את מקומו של קלמנט אטלי החולה), לקול תשואות רמות. צ'מברלין נשא דברים בלהט והטיל על היטלר את האחריות לסכסוך.[151]

לא הוכרזה מלחמה באופן רשמי ומיידי. שר החוץ הצרפתי, ז'ורז' בונה (אנג'), הצהיר כי צרפת אינה יכולה לנקוט צעדים כלשהם עד לכינוס הפרלמנט שלה, בערב 2 בספטמבר. בונה ניסה לגייס תמיכה בוועידה, בדומה לזו שנערכה במינכן, שהוצעה על ידי איטליה ונועדה להתקיים ב-5 בספטמבר. הקבינט הבריטי דרש להציב להיטלר אולטימטום מיידי, וקבע כי אם הכוחות לא ייסוגו עד סוף 2 בספטמבר, תוכרז מלחמה לאלתר. צ'מברלין והליפקס השתכנעו מדבריו של בונה, ששודרו מפריז, כי צרפת זקוקה לזמן נוסף לצורכי גיוס ופינוי; לפיכך, דחה צ'מברלין את המועד האחרון של האולטימטום, שלמעשה טרם הוגש כלל.[152] הצהרתו הממושכת של צ'מברלין בבית הנבחרים לא כללה כל אזכור לאולטימטום, ועל כן התקבלה בבית באכזבה ובחוסר שביעות רצון. כאשר קם גרינווד כדי "לדבר בשם מעמד הפועלים", קרא לעברו ליאופולד איימרי, חבר הפרלמנט ולשעבר הלורד הראשון של האדמירליות: "דבר בשם אנגליה, ארתור!", כשהוא רומז בכך שראש הממשלה אינו עושה כן.[153] צ'מברלין השיב כי תקלות בקווי הטלפון מקשות על התקשורת עם פריז, וניסה להפיג את החששות שהצרפתים נחלשים. מאמציו לא נשאו פרי רב; חברים רבים מדי ידעו על פעולותיו של בונה. חבר הפרלמנט הרולד ניקולסון כתב לימים ביומנו: "באותן דקות ספורות הוא [צ'מברלין] השליך לרוח את המוניטין שלו".[154] העיכוב לכאורה עורר חששות שצ'מברלין יבקש להגיע שוב להסדר עם היטלר.[155] ישיבת הממשלה האחרונה של צ'מברלין בתקופת השלום התכנסה בשעה 23:30 באותו הלילה; הממשלה החליטה כי האולטימטום יוגש בברלין בשעה תשע למחרת בבוקר וכי תוקפו יפוג כעבור שעתיים, עוד בטרם יתכנס בית הנבחרים בצהריים. ב-3 בספטמבר, בשעה 11:15 בבוקר,[156] נשא צ'מברלין נאום לאומה בשידור רדיו, והכריז מלחמה על גרמניה:

אני מדבר אליכם מחדר הקבינט ברחוב דאונינג 10. הבוקר מסר השגריר הבריטי בברלין לממשלת גרמניה הודעה אחרונה האומרת כי אם לא נשמע מהם עד השעה 11 באותו היום על כך שהם מוכנים להסיג מיידית את כוחותיהם מפולין ישרור מצב של מלחמה בינינו. אני חייב לומר לכם שעד עכשיו לא התקבלה שום התחייבות לכך, ולפיכך מדינתנו נמצאת כעת במצב מלחמה עם גרמניה.

אתם יכולים לדמיין איזו מכה קשה זאת בשבילי, לאחר שהמאבק הארוך שניהלתי להשגת השלום כשל. עם זאת איני מאמין שיש משהו נוסף או כל דבר אחר שיכולתי לעשות כדי להביא לתוצאה טובה יותר. עד לרגע האחרון היה בהחלט אפשרי להגיע להסדר מכובד בדרכי שלום בין גרמניה ופולין, אולם היטלר לא הסכים לכך. הוא קיבל החלטה לתקוף את פולין, מה שלא יהיה, ולמרות שעכשיו הוא אומר שהוא הגיש הצעות הגיוניות (אשר נדחו על ידי הפולנים), זאת אינה אמירה אמיתית.

ההצעות מעולם לא הוצגו לפולנים או לנו, ועל אף שהודיעו על כך בשידור בגרמניה ביום חמישי בלילה, היטלר לא חיכה לשמוע תגובה עליהן, אלא הורה לחייליו לחצות את הגבול הפולני למחרת בבוקר. מעשיו מראים באופן משכנע שאין שום סיכוי לצפות שהאיש הזה יוותר אי פעם על ההתנהלות של שימוש בכוח להשגת רצונו. ולפיכך ניתן לעצרו רק בכוח.

אנחנו וצרפת ממלאים היום את התחייבותנו לצאת לעזרתה של פולין, אשר באומץ רב מתנגדת להתקפה מרושעת וללא כל התגרות על אנשיה. יש לנו מצפון נקי, עשינו את כל מה שכל מדינה הייתה יכולה לעשות על מנת לכונן שלום. אולם המצב שבו לא ניתן לבטוח באף מילה של מנהיג גרמניה, ושום מדינה אינה יכולה להרגיש את עצמה בטוחה, הפך לבלתי נסבל. ועכשיו, משקיבלנו החלטה לסיים מצב זה, אני יודע שאתם תיטלו את חלקכם בשלווה ובאומץ.

בשעות אחר הצהריים נשא צ'מברלין דברים בישיבת יום ראשון הראשונה של בית הנבחרים מזה למעלה מ-120 שנה. בבית הנבחרים שררה דממה, וצ'מברלין הציג הצהרה שאפילו מתנגדיו הגדירו כ"מאופקת, ולפיכך יעילה":

כל מה שעמלתי למענו, כל מה שקיוויתי לו וכל מה שהאמנתי בו במהלך חיי הציבוריים – הכל קרס והפך להריסות. נותר לי רק דבר אחד לעשות: להקדיש את כל כוחותיי לקידום הניצחון של המטרה, שלמענה הקרבנו כה רבות.

— [157]

המלחמה המדומה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'מברלין הקים קבינט מלחמה והזמין את מפלגות הלייבור והליברלים להצטרף לממשלתו, אך הן סירבו.[157] הוא השיב את צ'רצ'יל לממשלה בתור הלורד הראשון של האדמירליות, וכחבר בקבינט המלחמה. צ'מברלין העניק גם לאידן תפקיד ממשלתי (שר הדומיניונים (אנג')), אך לא מקום בקבינט המלחמה המצומצם. צ'רצ'יל הציף את ראש הממשלה בשפע של מזכרים ארוכים; צ'מברלין נזף בצ'רצ'יל על כך, שכן השניים נפגשו מדי יום במסגרת קבינט המלחמה. צ'מברלין חשד (בצדק, כפי שהוכח לאחר המלחמה) ש"מכתבים אלה נועדו למטרת ציטוט בספר ש[צ'רצ'יל] יכתוב לאחר מכן".[158] הוא גם בלם כמה מתוכניותיו של צ'רצ'יל, כגון "מבצע קתרין (אנג')" – תוכנית שנועדה לשלוח שלוש אוניות מערכה משוריינות בכבדות אל הים הבלטי, בלוויית נושאת מטוסים וכלי שיט תומכים נוספים, במטרה לעצור את משלוחי עפרת הברזל לגרמניה הנאצית.[159] כאשר המערכה הימית הייתה החזית המשמעותית היחידה שבה היו מעורבים הבריטים בחודשים הראשונים של הסכסוך, שאיפתו הברורה של צ'רצ'יל לנהל מלחמה נחושה ומנצחת ביססה את מעמדו – הן בתודעה הציבורית והן בקרב עמיתיו לפרלמנט – כמנהיג לעתיד.[160]

בשל הפעילות הקרקעית המועטה במערב, חודשיה הראשונים של מלחמת העולם השנייה כונו "המלחמה המשעממת", שם שהוחלף מאוחר יותר על ידי עיתונאים ל"מלחמה המדומה".[161] בדומה לרוב הבכירים והגנרלים של בעלות הברית, סבר צ'מברלין כי ניתן יהיה לנצח במלחמה במהירות יחסית על ידי הפעלת לחץ כלכלי על גרמניה – באמצעות הסגר ימי – במקביל להמשך ההתחמשות מחדש.[162] הוא היסס לנקוט צעדים מרחיקי לכת לשינוי הכלכלה הבריטית. הממשלה הגישה תקציב חירום למלחמה, ובהקשר זה הצהיר צ'מברלין: "הדבר היחיד שחשוב הוא לנצח במלחמה, גם אם נגיע לפשיטת רגל תוך כדי כך". בין ספטמבר 1939 למרץ 1940 גדלו הוצאות הממשלה בשיעור שעלה רק במעט על שיעור האינפלציה. למרות קשיים אלו, צ'מברלין עדיין נהנה משיעורי תמיכה גבוהים במדינתו, שהגיעו ל-68%[163] ואף לכמעט 60% באפריל 1940.[164]

הנפילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית 1940 אישרו בעלות הברית מבצע ימי (אנג') שנועד להשתלט על צפון נורווגיה – מדינה נייטרלית – ועל נמל נרוויק האסטרטגי, ואולי אף להשתלט על מכרות הברזל ביליווארה (אנג') שבצפון שוודיה, מקור משמעותי לאספקת עפרות ברזל לגרמניה.[165] מאחר שמי הים הבלטי קפאו בחורף, שונעו עפרות הברזל דרומה בדרך הים מנרוויק. התוכנית של בעלות הברית הייתה להתחיל במיקוש מימי נורווגיה – צעד שיעורר תגובה גרמנית במדינה – ולאחר מכן להשתלט על חלקים נרחבים ממנה. אולם, מבלי שבעלות הברית צפו זאת, גם גרמניה תכננה להשתלט על נורווגיה; ב-9 באפריל כבשו כוחות גרמניים את דנמרק ופתחו בפלישה לנורווגיה, כשהם משתלטים במהירות על חלקים נרחבים במדינה. בעלות הברית שלחו כוחות לנורווגיה, אך אלו נחלו הצלחה מועטה בלבד, וב-26 באפריל הורה קבינט המלחמה על נסיגה.[166] מתנגדיו של צ'מברלין החליטו לנצל את הדיון שקדם לפגרה כדי לערער על מעמדו; לצ'מברלין נודע על התוכנית זמן קצר לאחר מכן. לאחר תגובה ראשונית של כעס החליט צ'מברלין להיאבק בכך.[167]

הדיון, שנודע לימים כדיון לגבי נורווגיה, נפתח ב-7 במאי ונמשך יומיים. הנאומים הראשונים – ובהם נאומו של צ'מברלין – היו חסרי ייחוד, אך אדמירל הצי וחבר הפרלמנט רוג'ר קיז הופיע בדיון כשהוא לבוש מדים, ומתח ביקורת חריפה ונוקבת על ניהול המערכה בנורווגיה, אם כי הותיר את צ'רצ'יל מחוץ לטווח הביקורת. לאחר מכן נשא ליאופולד איימרי נאום, שאת סיומו הקדיש לחזרה על דבריו של אוליבר קרומוול בעת פיזור "הפרלמנט הארוך (אנג')": "ישבתם כאן זמן רב מדי מכדי להביא תועלת כלשהי. לכו מכאן, אני אומר, והניחו לנו להיפטר מכם. בשם אלוהים – לכו!". כאשר הודיעה מפלגת הלייבור כי תדרוש עריכת הצבעה בבית הנבחרים, קרא צ'מברלין ל"חבריי – ועדיין יש לי כמה חברים בבית זה – לתמוך הלילה בממשלה". מכיוון שהשימוש במילה "חברים" היה מונח מקובל לציון עמיתים למפלגה – ועל פי הביוגרף רוברט סלף, כך אכן פירשו זאת חברי פרלמנט רבים – הרי שדבריו של צ'מברלין בדבר נאמנות מפלגתית היו בגדר "שיקול דעת מוטעה", שכן "חומרת המצב המלחמתי דרשה אחדות לאומית". לויד ג'ורג' הצטרף למבקרים, וצ'רצ'יל חתם את הדיון בנאום נמרץ בזכות בהממשלה. בעת ההצבעה ניצחה הממשלה, שנהנתה בדרך כלל מרוב של למעלה מ-200 חברים, ברוב של 81 קולות בלבד; 38 חברי פרלמנט שהיו כפופים למשמעת הסיעתית של הממשלה הצביעו נגדה, ובין 20 ל-25 נמנעו.[168]

צ'מברלין בילה חלק ניכר מ-9 במאי בפגישות עם עמיתיו לקבינט. חברי פרלמנט שמרנים רבים, ואף אלו שהצביעו נגד הממשלה, ציינו ביום זה ובימים שלאחריו כי אינם מעוניינים שצ'מברלין יפרוש מתפקידו, אלא ינסו לבנות מחדש את ממשלתו.[169] צ'מברלין החליט שיתפטר אלא אם כן מפלגת הלייבור תהיה מוכנה להצטרף לממשלתו, ולכן נפגש עם קלמנט אטלי מאוחר יותר באותו היום. אטלי סירב לכך, אך הסכים להתייעץ עם ההנהלה הלאומית שלו. צ'מברלין תמך במועמדותו של הליפקס כראש הממשלה הבא, אך זה היסס לקדם את טענותיו שלו, שחשב שמעמדו בבית הלורדים יגביל את יעילותו בבית הנבחרים, וצ'רצ'יל עלה כמועמד פוטנציאלי לתפקיד. למחרת פלשה גרמניה לארצות השפלה, וצ'מברלין שקל להישאר בתפקידו. אטלי הצהיר כי הלייבור אכן לא תכהן בממשלה בראשות צ'מברלין, למרות שהם היו מוכנים לכהן תחת אדם אחר. לפיכך, צ'מברלין נסע לארמון בקינגהאם כדי להודיע למלך על התפטרותו ולייעץ לו למנות את צ'רצ'יל לתפקיד.[170] מאוחר יותר הביע צ'רצ'יל את תודתו לצ'מברלין על שלא יעץ למלך למנות את הליפקס לתפקיד, שכן זה היה זוכה לתמיכתם של רוב חברי הפרלמנט בממשלה. בנאום התפטרותו ששודר באותו הערב אמר צ'מברלין:

הגיעה השעה שבה נעמוד למבחן, כפי שעומדים למבחן כבר עתה העמים החפים מפשע של הולנד, בלגיה וצרפת. עלינו – עליכם ועליי – להתלכד סביב מנהיגנו החדש, ובכוחנו המאוחד ובאומץ לב איתן להיאבק ולפעול, עד אשר אותה חיה רעה, שזינקה עלינו ממקום מרבצה, תנוטרל ותוכנע אחת ולתמיד.

— [171]

אליזבת, המלכה האם, סיפרה לצ'מברלין כי בתה, הנסיכה אליזבת, בכתה בעת ששמעה את שידור הנאום.[170] צ'רצ'יל הביע את תודתו לצ'מברלין על נכונותו לעמוד לצידו בשעת הצורך של האומה, ובולדווין – שהיה היחיד מבין ראשי הממשלה בעבר שנותרו בחיים מלבד צ'מברלין ולויד ג'ורג' – כתב לו: "עברת דרך האש מאז ששוחחנו לפני שבועיים בלבד, ויצאת ממנה כזהב טהור".[172]

הלורד נשיא המועצה (מאי–אוקטובר 1940)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסטייתו מהנוהג המקובל, צ'מברלין לא פרסם רשימת עיטורים ותוארי כבוד לרגל פרישתו.[173] מכיוון שצ'מברלין נותר מנהיג המפלגה השמרנית, וחברי פרלמנט רבים עדיין תמכו בו וחשדו בראש הממשלה החדש, נמנע צ'רצ'יל מלטהר את נאמני צ'מברלין. הוא רצה שישוב לתפקיד שר האוצר, אך הלה סירב, מתוך אמונה שהדבר יוביל לקשיים מול מפלגת הלייבור. תחת זאת, הוא קיבל על עצמו את תפקיד הלורד נשיא המועצה וכן היה בעל מושב בקבינט המלחמה המצומצם, שמנה חמישה חברים. כאשר נכנס צ'מברלין לבית הנבחרים ב-13 במאי 1940, לראשונה מאז התפטרותו, "יצאו חברי הפרלמנט מגדרם: הם צעקו, הריעו ונפנפו בדפי סדר היום, וקבלת הפנים לה זכה הייתה בגדר תשואות סוערות". לעומת זאת, הבית קיבל את צ'רצ'יל בקרירות; חלק מנאומיו הגדולים שנשא באולם, כגון הנאום שבו הצהיר "נילחם בחופים", זכו להתלהבות פושרת בלבד.[174]

ירידתו של צ'מברלין מהשלטון הותירה אותו שרוי בדיכאון עמוק; הוא כתב: "מעטים הם האנשים שחוו תהפוכת גורל כה קיצונית בפרק זמן כה קצר".[175] הוא הצטער במיוחד על אובדנו את המעון "צ'קרס", מקום שבו, לדבריו, "הייתי כה מאושר", אם כי לאחר ביקור פרידה שערכו בני הזוג צ'מברלין במקום ב-19 ביוני, כתב: "כעת, משעשיתי זאת, אני שלם עם הדבר ואוציא את צ'קרס ממחשבותיי". בתפקידו כנשיא המועצה המלכותית, נטל צ'מברלין על עצמו אחריות רבה בנושאי פנים ועמד בראש קבינט המלחמה בעת היעדרויותיו הרבות של צ'רצ'יל.[176] לימים תיאר אותו אטלי כמי שהיה "חופשי מכל טינה שייתכן שחש כלפינו. הוא עבד קשה מאוד וביעילות: יו"ר טוב, חבר ועדה מצוין, ותמיד ענייני ומקצועי".[177] כיו"ר ועדת נשיא המועצה המלכותית, הייתה לו השפעה רבה על כלכלת המלחמה. ב-26 במאי – כאשר ארצות השפלה כבר נכבשו וראש ממשלת צרפת, פול רנו, הזהיר כי ייתכן שצרפת תיאלץ לחתום על הסכם שביתת נשק – דיווח הליפקס לקבינט המלחמה כי מגעים דיפלומטיים עם איטליה (שאז טרם הצטרפה למלחמה) עשויים להוביל לשלום שיושג באמצעות משא ומתן. הליפקס דחק לקדם את המהלך ולבדוק אם ניתן להשיג הצעה ראויה. הדיון על דרך הפעולה בתוך קבינט המלחמה נמשך שלושה ימים; דבריו של צ'מברלין ביום הדיונים האחרון – שלפיהם לא סביר שתוצג הצעה מקובלת וכי אין לקדם את העניין באותה העת – סייעו לשכנע את קבינט המלחמה לדחות רעיון זה.[178]

פעמיים במהלך חודש מאי 1940 העלה צ'רצ'יל את הרעיון לצרף את לויד ג'ורג' לממשלה. בשתי הפעמים הללו הבהיר צ'מברלין כי בשל העוינות רבת-השנים ביניהם, הוא יתפטר מייד אם לויד ג'ורג' ימונה לשר. צ'רצ'יל לא מינה את לויד ג'ורג', אך שב והעלה את הנושא בפני צ'מברלין בראשית חודש יוני. הפעם הסכים צ'מברלין למינויו של לויד ג'ורג', ובלבד שזה ייתן התחייבות אישית להניח בצד את הסכסוך ביניהם. לויד ג'ורג' סירב לכהן בממשלתו של צ'רצ'יל.[179]

צ'מברלין פעל כדי להביא את המפלגה השמרנית בתקופתו לצידה של צ'רצ'יל, ועבד עם המצליף הראשי (אנג'), דיוויד מרג'סון (אנג'), כדי להתגבר על חשדותיהם וסלידותיהם של חברי הפרלמנט כלפי צ'רצ'יל. ב-4 ביולי, לאחר המתקפה הבריטית על הצי הצרפתי, נכנס צ'רצ'יל לבית הנבחרים לקול תשואות רמות מצד חברי פרלמנט שמרנים, וראש הממשלה כמעט שהוצף בהתרגשות למשמע תשואותיו הראשונות שקיבל מספסלי מפלגתו מאז חודש מאי.[180] צ'רצ'יל החזיר לצ'מברלין את נאמנותו, וסירב לשקול את ניסיונות הלייבור והליברלים לסלקו מהממשלה.[176] כאשר הופיעו ביקורות על צ'מברלין בעיתונות, וכאשר נודע לו כי הלייבור מתכוונת להשתמש במושב חשאי קרוב של הפרלמנט כפלטפורמה לתקוף אותו, הוא אמר לצ'רצ'יל שהוא יכול להגן על עצמו רק באמצעות תקיפת מפלגת הלייבור. צ'רצ'יל התערב מול מפלגת הלייבור והתקשורת והביקורת פסקה, לדברי צ'מברלין, "כמו סגירת ברז".[181]

במשך שנים רבות בריאותו הייתה מצוינת, למעט התקפי שיגדון מזדמנים,[139] אך ביולי 1940 הוא סבל מכאבים כמעט בלתי-פוסקים. הוא פנה לקבלת טיפול, ומאוחר יותר באותו החודש אושפז בבית חולים לצורך ביצוע ניתוח. המנתחים גילו כי הוא סובל מסרטן המעי הגס סופני, אך הסתירו זאת ממנו ואמרו לו כי לא יזדקק לניתוח נוסף. צ'מברלין שב לעבודתו באמצע חודש אוגוסט. הוא חזר למשרדו ב-9 בספטמבר, אך כאבים חוזרים ונשנים – שהוחמרו עקב ההפצצות הליליות על לונדון שאילצו אותו לרדת למקלט ומנעו ממנו מנוחה – התישו את כוחותיו; ב-19 בספטמבר עזב את לונדון בפעם האחרונה ושב לאחוזתו בהקפילד. ב-22 בספטמבר 1940 הגיש צ'מברלין את התפטרותו לצ'רצ'יל. בתחילה הוא היסס לקבלה, אך מששני האישים הבינו כי צ'מברלין לא ישוב עוד לעבודתו, הסכים לבסוף צ'רצ'יל להתפטרותו. צ'רצ'יל שאל אם צ'מברלין יסכים לקבל את עיטור מסדר הבירית, שהוענק גם לאחיו אוסטן. צ'מברלין סירב, באומרו כי הוא "מעדיף למות כ'מר צ'מברלין' הפשוט, כמו אבי לפניי, ללא כל תואר".[182]

בזמן הקצר שנותר לו חש צ'מברלין כעס לנוכח התגובות בעיתונות על פרישתו – תגובות שהיו "קצרות, קרות ומזלזלות ברובן", ולדבריו נכתבו "ללא שמץ של אהדה לאדם, ואף ללא כל הבנה לכך שייתכן כי ברקע הדברים ניצבת טרגדיה אנושית". ב-14 באוקטובר הגיעו המלך והמלכה בנסיעה מטירת וינדזור, על מנת לבקר את צ'מברלין הגוסס. הוא קיבל מאות מכתבי אהדה מידידיו ומממשיכיו. הוא כתב לג'ון סיימון (אנג'), אשר כיהן כשר האוצר בממשלתו:[183]

התקווה לפעול לשיפור תנאי חייהם של העניים היא שהביאה אותי – בשלב שבו כבר חציתי את אמצע חיי – אל עולם הפוליטיקה; וזוהי עבורי מקור לסיפוק, שהצלחתי לממש חלק משאיפתי, גם אם קיומה המתמשך עלול לעמוד בסכנה עקב ההרס שממיטה המלחמה. מעבר לכך, אינני מתחרט על דבר שעשיתי, ואינני רואה דבר שהיה עליי לעשות אך לא עשיתי. לפיכך, אני מקבל בשלווה את הגורל שפקד אותי בפתאומיות כה רבה.

— [184]

מותו (נובמבר 1940)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קברו של צ'מברלין

צ'מברלין מת ב-9 בנובמבר 1940 בהקפילד, כשהוא בן 71, לאחר שחלה בסרטן המעי הגס. הלווייתו נערך במנזר וסטמינסטר כעבור חמישה ימים, ב-14 בנובמבר. בשל שיקולי ביטחון בעת המלחמה, מועד ושעת ההלוויה לא פורסמו ברבים. ג'ון קולוויל, מזכירו האישי לשעבר של צ'מברלין, שימש סדרן בטקס, בעוד שצ'רצ'יל והליפקס נמנו עם נושאי ארונו. לאחר שגופתו של צ'מברלין נשרפה, הוטמן אפרו במנזר, לצד אפרו של אנדרו בונאר לו.[185]

ב-12 בנובמבר נשא צ'רצ'יל נאום בפרלמנט, ובו הספיד את צ'מברלין באלו המילים:

נפל בחלקו של נוויל צ'מברלין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי.

— [186]

אף שחלק מתומכיו של צ'מברלין ראו בדבריו של צ'רצ'יל משום שבח פושר בלבד,[187] צ'רצ'יל הוסיף ואמר בפורום מצומצם יותר: "מה אעשה בלעדי נוויל המסכן? סמכתי עליו שידאג עבורי לעורף".[188] בין האישים הנוספים שנשאו דברי הספד לצ'מברלין בבית הנבחרים ובבית הלורדים באותו היום, נמנו שר החוץ לורד הליפקס ומנהיג מפלגת הלייבור קלמנט אטלי. דייוויד לויד ג'ורג', ראש הממשלה היחיד לשעבר שנותר בבית הנבחרים, אמור היה לשאת דברים, אך בחר לבסוף להיעדר מהדיונים.[189]

מורשת ומוניטין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוניטין של צ'מברלין נותר שנוי במחלוקת בקרב היסטוריונים. ספרים כמו Guilty Men (אנג'), שפורסם ביולי 1940, האשימו את צ'מברלין ומקורביו בהסכם מינכן ובכך שנכשלו בהכנת בריטניה למלחמה. רוב ההיסטוריונים בדור שלאחר מותו של צ'מברלין החזיקו בדעות דומות, ובראשם צ'רצ'יל בספרו חשרת הסופה. כמה היסטוריונים מאוחרים יותר כמו David Dutton הם בעלי השקפה חיובית יותר על צ'מברלין ומדיניותו, תוך שימוש במסמכי ממשלה שפורסמו במסגרת חוק גילוי מסמכים לאחר 30 שנה. הם טענו כי יציאה למלחמה עם גרמניה ב-1938 הייתה הרת אסון מכיוון שבריטניה לא הייתה מוכנה אליה וכי צ'מברלין ניסה להרוויח זמן כדי לחזק מוכנות בריטניה למלחמה. לדוגמה, גילוי המסמכים חשף דו"ח של המטה הכללי של צבא בריטניה שקבע כי בריטניה לא מסוגלת למנוע בכוח פלישה גרמנית לצ'כוסלובקיה. עם זאת, ישנם עוד היסטוריונים, כמו Robert Alexander Clarke Parke (אנג'), הממשיכים לבקר את צ'מברלין בחריפות.

צ'מברלין, היהודים והציונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של צ'מברלין, ג'וזף, הציע את תוכנית אוגנדה בהיותו שר המושבות. כמו כן, אחיו אוסטן קרא להיטלר, כבר ב-10 באפריל 1933, פחות משלושה חודשים לאחר עליית הנאצים לשלטון, לעצור את רדיפת היהודים,[190] ונחשב לתומך בציונות.[60]

לעומתם, יחסו של נוויל צ'מברלין ליהודים והציונות היה מורכב ולעיתים עוין. במכתביו לאחר ליל הבדולח משקפים זעזוע אמיתי מהאלימות הגואה בגרמניה. בהתכתבותו עם אחיותיו הוא כינה את הפוגרומים "מחפירים" והביע דאגה מהשפעתם על היציבות באירופה.[191] כמו כן, בתקופת שלטונו אושר הספר הלבן של 1939, שהגביל באופן דרסטי את העלייה לארץ ישראל ורכישת קרקעות של ערבים על ידי יהודים. ממשלתו של צ'מברלין אישרה את הספר הלבן בניסיון לרצות את ערביי ארץ ישראל ואת מדינות ערב. בעניין היהודים הוא אף אמר כי "אם נגזר עלינו לפגוע בצד אחד, נפגע ביהודים ולא בערבים".[192] במכתבו לאחת מאחיותיו, מ-30 ביולי 1939, אמר צ'מברלין על היהודים בהתייחסו לרדיפתם, כי: "אני בעצמי לא סובל אותם; אבל זה אינו הסבר מספיק של הפוגרום. [הם] אינם אנשים נחמדים".[193]

מספר היסטוריונים, דוגמת הביוגרף של צ'מברלין רוברט סלף, סוברים כי עמדותיו של צ'מברלין על היהודים משקפות דעות קדומות ולא עוינות תוכניתית, והושפעה בין היתר מחששו שמא תפרוץ מלחמת עולם נוספת. כמו כן, היסטוריונים אחרים טוענים שחשוב להבחין בין עמדתו הציבורית של צ'מברלין לבין רגשותיו האישיים, וכי התכתבויותיו ששרדו אינן מציגות אנטישמיות אידאולוגית, והוא לא דגל בהדרה גזעית ולא באפליה פנימית.[191]

מנהיגים יהודים התקבלו לשיחות עם צ'מברלין, אם כי לעיתים קרובות העלו חרס מכך; כך למשל, חיים ויצמן ניהל תכתובות עם גורמים רשמיים בממשלת בריטניה ונפגש עם שריה, אך פניותיו בנוגע לארץ ישראל, אף שהיו עקביות, לא נשאו פרי. דוגמה לכך היא מכתב ששלח ויצמן ב-29 באוגוסט 1939, בו הציע את תמיכת הסוכנות היהודית במאמץ המלחמתי של בריטניה והצהיר כי היהודים ניצבים לצידה של בריטניה. צ'מברלין השיב ב-2 בספטמבר 1939, הביע הערכה לנאמר וציין כי דבריו של ויצמן "יילקחו בחשבון", זאת למרות חילוקי הדעות בנוגע למדיניות המנדט הבריטי. כמו כן, מתוקף תפקידו כנשיא הסוכנות היהודית, נפגש ויצמן עם צ'מברלין באמצע פברואר 1939, במהלך ועידת השולחן העגול, שהייתה ניסיון הגישור האחרון של ממשלת בריטניה לבעיית הסכסוך היהודי-ערבי.[191]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ הביטוי "שלום בדורנו" ("Peace for our time") הוא ציטוט שגוי. הביטוי המקורי הוא "Peace in our time" ("שלום לדורנו") והוא מופיע בסידור התפילה הכללי. הצורה השגויה של הביטוי הופיעה לראשונה ב"ניו יורק טיימס" כבר ב-2 באוקטובר 1938.[121]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Macklin, p. 11.
  2. ↑ Alan Ruston, Neville Chamberlain, Unitarian Universalist Historical Society
  3. ↑ Smart, pp. 2–3.
  4. ↑ Smart, pp. 5–8.
  5. ↑ בוברי, עמ' 130–131.
  6. ↑ Self, pp. 21–22.
  7. ↑ Dutton, p. 9.
  8. ↑ Smart, pp. 33–34.
  9. ↑ The United Hospitals Conference of Great Britain and Ireland, The Times, ‏7 בדצמבר 1906
  10. 1 2 Self, pp. 33–35.
  11. ↑ Dilks, pp. 115–116.
  12. ↑ Chamberlain Family Guide
  13. ↑ Smart, p. 39.
  14. ↑ בוברי, עמ' 132.
  15. ↑ Self, pp. 40–41.
  16. ↑ Self, pp. 42–43.
  17. ↑ Smart, p. 62.
  18. ↑ Smart, p. 67.
  19. ↑ Smart, pp. 77–79.
  20. ↑ Smart, p. 70.
  21. ↑ בוברי, עמ' 133.
  22. ↑ Dilks, p. 262.
  23. ↑ Miles Hadfield, An election that changed history: 1918, suffragettes and co-operators, ‏17 במרץ 2019
  24. ↑ The 1918 election: When women first voted, London Museum
  25. ↑ Self, p. 73.
  26. ↑ Dermot Englefield, Facts About the British Prime Ministers, H. W. Wilson Co, 1995, עמ' 388
  27. ↑ Simon Pepper, Peter Richmond, "Homes Unfit for Heroes: The Slum Problem in London and Neville Chamberlain's Unhealthy Areas Committee, 1919–21", The Town Planning Review 80, 2009 doi: 10.3828/tpr.80.2.3
  28. ↑ J.A. Yelling, Slums and Redevelopment, Routledge, 2004, עמ' 27–28
  29. ↑ Self, pp. 79–80.
  30. ↑ Smart, pp. 94–96.
  31. ↑ Self, p. 87.
  32. ↑ Self, p. 89.
  33. ↑ Smart, pp. 106–107.
  34. ↑ Macklin, pp. 24–25.
  35. ↑ Self, p. 103.
  36. ↑ Dutton, p. 14.
  37. ↑ Self, p. 106.
  38. ↑ Self, pp. 116–118.
  39. ↑ Smart, pp. 139–140.
  40. ↑ Self, p. 115.
  41. ↑ Self, p. 429.
  42. ↑ Dilks, pp. 584–586.
  43. ↑ Smart, pp. 160–162.
  44. ↑ Self, p. 161.
  45. ↑ Self, pp. 161–163.
  46. 1 2 Dutton, p. 17.
  47. ↑ Smart, p. 173.
  48. ↑ Macklin, p. 32.
  49. ↑ Smart, p. 175.
  50. ↑ Smart, pp. 176–177.
  51. ↑ Macklin, p. 36.
  52. ↑ Dutton, p. 19.
  53. ↑ Macklin, pp. 36–42.
  54. ↑ Smart, p. 199.
  55. ↑ Dutton, p. 40.
  56. ↑ Philip Ziegler, King Edward VIII, Alfred A. Knopf, 1991, עמ' 271
  57. ↑ Martin Gilbert, Winston Churchill, The Wilderness Years, Houghton Mifflin, 1982, עמ' 169–170
  58. ↑ המלך אדוארד השמיני ויתר על כסאו, דבר, 11 בדצמבר 1936
  59. ↑ Macklin, pp. 44–45.
  60. 1 2 מת אוסטן צ'מברלן, דבר, 17 במרץ 1937
  61. 1 2 3 Self, p. 261.
  62. ↑ Smart, pp. 224–225.
  63. ↑ Self, p. 264.
  64. ↑ Self, p. 288.
  65. ↑ Faber, pp. 171–172.
  66. ↑ Macklin, p. 48.
  67. ↑ Macklin, p. 52.
  68. 1 2 Macklin, p. 158.
  69. ↑ Sandra Dawson, Working-Class Consumers and the Campaign for Holidays with Pay (TCBH Postgraduate Essay Prize Winner for 2006), Twentieth Century British History 18, 2006 doi: 10.1093/tcbh/hwm005
  70. 1 2 A. J. P. Taylor, English History, 1914–1945, Oxford University Press, 1965, עמ' 406
  71. 1 2 3 Self, pp. 298–299.
  72. ↑ Macklin, p. 64.
  73. ↑ Smart, p. 225.
  74. ↑ Self, p. 279.
  75. ↑ Smart, pp. 225–226.
  76. ↑ Self, pp. 273–274.
  77. ↑ Smart, pp. 228–229.
  78. ↑ Smart, pp. 230–232.
  79. 1 2 Self, p. 286.
  80. ↑ Faber, p. 103.
  81. ↑ Smart, p. 232.
  82. 1 2 3 Self, p. 294.
  83. 1 2 Faber, p. 148.
  84. ↑ Self, p. 302.
  85. ↑ Faber, p. 156.
  86. ↑ Smart, p. 237.
  87. ↑ Self, p. 303.
  88. ↑ Faber, pp. 159–160.
  89. ↑ Smart, p. 234.
  90. ↑ Faber, p. 161.
  91. ↑ Self, p. 304.
  92. ↑ Faber, p. 189.
  93. ↑ Faber, pp. 202–203.
  94. ↑ Faber, pp. 199–200.
  95. ↑ Faber, pp. 211–214.
  96. ↑ Faber, pp. 230–234.
  97. ↑ Self, p. 308.
  98. ↑ Faber, pp. 244–246.
  99. ↑ Faber, pp. 263–266.
  100. ↑ Faber, p. 277.
  101. ↑ Self, pp. 310–312.
  102. ↑ Self, pp. 312–314.
  103. ↑ Smart, p. 242.
  104. ↑ Faber, pp. 319–324.
  105. ↑ Self, p. 316.
  106. ↑ Faber, p. 334.
  107. ↑ Faber, p. 337.
  108. ↑ Faber, pp. 340–342.
  109. ↑ Self, pp. 321–322.
  110. ↑ Faber, pp. 375–376.
  111. ↑ Faber, p. 382.
  112. ↑ Self, p. 323.
  113. ↑ Self, p. 324.
  114. ↑ Faber, pp. 403–407.
  115. ↑ Faber, pp. 407–411.
  116. ↑ Faber, pp. 413–414.
  117. ↑ Self, pp. 324–325.
  118. ↑ Faber, p. 417.
  119. ↑ Self, p. 325.
  120. ↑ Faber, pp. 417–418.
  121. 1 2 Faber, pp. 5–7.
  122. 1 2 Faber, p. 7.
  123. ↑ Faber, p. 420.
  124. ↑ Faber, p. 6.
  125. ↑ Faber, pp. 420–421.
  126. ↑ Self, p. 330.
  127. ↑ Faber, pp. 424–425.
  128. ↑ Self, p. 333.
  129. ↑ Smart, p. 249.
  130. ↑ Self, pp. 334–335.
  131. ↑ Smart, p. 250.
  132. ↑ Self, p. 341.
  133. ↑ Smart, pp. 250–251.
  134. ↑ Self, p. 339.
  135. ↑ Self, pp. 344–345.
  136. ↑ Self, pp. 345–348.
  137. ↑ Smart, p. 254.
  138. ↑ Self, pp. 352–353.
  139. 1 2 Dutton, p. 18.
  140. ↑ Self, p. 353.
  141. ↑ Self, pp. 354–355.
  142. ↑ Self, p. 357.
  143. ↑ Dutton, pp. 58–59.
  144. ↑ Self, p. 358.
  145. ↑ Smart, p. 255.
  146. ↑ Self, pp. 358–359.
  147. ↑ Self, pp. 366–369.
  148. ↑ נוסח ההסכם במלואו
  149. 1 2 Self, p. 369.
  150. ↑ Smart, p. 261.
  151. ↑ Self, p. 378.
  152. ↑ Self, pp. 378–379.
  153. ↑ Smart, p. 263.
  154. ↑ Self, p. 380.
  155. ↑ Dutton, p. 59.
  156. ↑ Self, p. 381.
  157. 1 2 Self, p. 382.
  158. ↑ Self, pp. 386–388.
  159. ↑ Smart, p. 269.
  160. ↑ Smart, p. 265.
  161. ↑ Self, p. 383.
  162. ↑ Smart, p. 268.
  163. ↑ Self, pp. 390–391.
  164. ↑ Dutton, p. 61.
  165. ↑ Smart, p. 273.
  166. ↑ Self, pp. 415–416.
  167. ↑ Self, pp. 420–421.
  168. ↑ Self, pp. 423–426.
  169. ↑ Dutton, pp. 63–64.
  170. 1 2 Self, pp. 428–430.
  171. ↑ Feiling, p. 441.
  172. ↑ Feiling, p. 442.
  173. ↑ Feiling, p. 443.
  174. ↑ Self, pp. 431–433.
  175. ↑ Smart, p. 279.
  176. 1 2 Self, p. 436.
  177. ↑ Macklin, p. 90.
  178. ↑ Self, pp. 437–438.
  179. ↑ Self, pp. 440–442.
  180. ↑ Self, p. 433.
  181. ↑ Self, pp. 439–441.
  182. ↑ Self, pp. 442–445.
  183. ↑ Self, pp. 445–446.
  184. ↑ Self, p. 446.
  185. ↑ Self, pp. 447–448.
  186. ↑ "HC Hansard Vol. 365 Cols. 1617-1618", הנסארד, 12 בנובמבר 1940
  187. ↑ Self, pp. 446–447.
  188. ↑ Self, p. 439.
  189. ↑ Raymond Daniell, COMMONS'S TRIBUTE PAID CHAMBERLAIN; Churchill Leads in Eulogies of Predecessor as Sincere Worker for Peace LORDS JOIN IN MOURNING Halifax Declares Late Prime Minister Won Respite for an Unprepared Britain, The New York Times, ‏13 בנובמבר 1940
  190. ↑ Sir Austen Chamberlain Calls on Hitler to Halt His Private War on Jews
  191. 1 2 3 Saul Jay Singer, Neville Chamberlain and the Jews, The Jewish Press, ‏8 ביולי 2026
  192. ↑ מרטין גילברט, צ'רצ'יל והיהודים, 2010, עמ' 172–173
  193. ↑ מרטין גילברט, צ'רצ'יל והיהודים, 2010, עמ' 177
  194. ↑ אתר למנויים בלבד אורי משגב, כך נכשלה בריטניה בקריאת כוונותיה של גרמניה הנאצית, באתר הארץ, 20 ביוני 2023
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=נוויל_צ%27מברלין&oldid=44166179"