נאו-עות'מאניות
נאו-עות'מאניות (בטורקית: Yeni Osmanlıcılık - יֶנִי אוֹסְמָנְלִיגִ'ילִיק) היא אידאולוגיה פוליטית וגאופוליטית בטורקיה המודרנית, הדוגלת בהרחבת המעורבות וההשפעה הטורקית באזורים שהיו בעבר תחת שליטת האימפריה העות'מאנית, בדגש על המזרח התיכון, הבלקן, צפון אפריקה והקווקז. תפיסה זו מסמנת תפנית חדה מהאידאולוגיה הכמאליסטית (ברוחו של אבי האומה מוסטפא כמאל אטאטורק), אשר אפיינה את הרפובליקה הטורקית במשך רוב המאה ה-20. בעוד שהכמאליזם דגל בחילוניות, באוריינטציה מערבית מובהקת ובניתוק מהמורשת האימפריאלית והאסלאמית, הנאו-עות'מאניות רואה במורשת ההיסטורית, הדתית והתרבותית של האימפריה נכס אסטרטגי, המאפשר לטורקיה למצב את עצמה מחדש כמעצמה אזורית וכמנהיגה של העולם המוסלמי-סוני.[1]
אף על פי שהמונח מזוהה כיום בעיקר עם שלטון מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) ועם הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, שורשיו הרעיוניים נטועים כבר בסוף שנות ה-80, בתקופת נשיאותו של טורקוט אוזאל, אשר שאף לפתוח את טורקיה להשפעה תרבותית במרחב הפוסט-סובייטי. האדריכל התאורטי המרכזי של הדוקטרינה הוא פרופ' אהמט דבוטואולו (לימים שר החוץ וראש הממשלה), אשר טבע בספרו "עומק אסטרטגי" את התפיסה כי על טורקיה לחדול מלהיות "מדינת קצה" של נאט"ו ולהפוך ל"מדינת ציר" (Merkez Ülke) המחברת בין יבשות וציוויליזציות.[2]
יישום האידאולוגיה עבר תמורות משמעותיות לאורך השנים. בראשית שנות ה-2000 התמקדה טורקיה ב"עוצמה רכה" – הפצת תרבות, סדרות טלוויזיה, מסחר ופעילות דתית, תחת הסיסמה "אפס בעיות עם השכנים". אולם בעשור השני של המאה ה-21, וביתר שאת לאחר האביב הערבי, לבשה הנאו-עות'מאניות אופי אגרסיבי, אירידנטי וצבאי יותר ("עוצמה קשה"). שלב זה מתאפיין בהתערבות צבאית ישירה בסוריה, בלוב ובעיראק, ובתביעות טריטוריאליות וימיות בים התיכון (דוקטרינת "המולדת הכחולה").[3]
המונח עצמו שנוי במחלוקת עזה. חוקרים מערביים ומבקרים מתוך טורקיה רואים בו ביטוי לאימפריאליזם מחודש, ריאקציונריות וניסיון לערער את הסדר החילוני הרפובליקני. בעולם הערבי, מדיניות זו נתפסת לעיתים קרובות כאיום הגמוני. מנגד, גורמים בממשל הטורקי דחו בעבר את השימוש במונח זה כתווית חיצונית שגויה, אף על פי שהרטוריקה שלהם מרבה להשתמש בסמלים אימפריאליים ובנוסטלגיה לימי הזוהר של הח'ליפות.[4]
יישום המדיניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הביטוי המעשי של הנאו-עות'מאניות עבר תמורות קיצוניות לאורך שני העשורים הראשונים של המאה ה-21.
עוצמה רכה: דיפלומטיה תרבותית ודתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים הראשונות לשלטון ה-AKP, טורקיה השקיעה מאמצים אדירים בבניית תדמית של "האח הגדול והמיטיב" באמצעות כלים לא-צבאיים:
- "דיפלומטיית אופרות הסבון": ייצוא מסיבי של סדרות טלוויזיה טורקיות ("דיזי") למדינות ערב ולבלקן. סדרות אלו, ובראשן "המאה המפוארת" ו"התחייה: ארטואול", הפכו ללהיטים בינלאומיים וקידמו נרטיב נוסטלגי המפאר את הסובלנות והעוצמה העות'מאנית. חוקרים כגון אדוארד ווסטנידג' מציינים כי זוהי דרך להבניית זהות אזורית חדשה שבמרכזה עומדת טורקיה.[5]
- מוסדות דת וסיוע: ארגון ה"דיאנט" (Diyanet - נשיאות ענייני הדת) הרחיב את פעילותו בבלקן ובאירופה, בנה מסגדים והכשיר אימאמים, במטרה לקדם את האסלאם הסוני בגרסתו הטורקית המתונה כביכול. במקביל, סוכנות TİKA שיפצה מאות אתרי מורשת עות'מאניים (מסגדים, גשרים וחמאמים) מסרביה ועד תימן, כדי להנכיח פיזית את המורשת הטורקית.[6]
האביב הערבי ושינוי הפרדיגמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרוץ האביב הערבי ב-2011 סימן את קריסתה של מדיניות "אפס בעיות עם השכנים". ארדואן בחר לתמוך באופן מובהק בתנועות האחים המוסלמים במצרים, בתוניסיה ובסוריה, מתוך שאיפה להוביל גוש סוני-איסלאמיסטי חדש שיחליף את המשטרים הישנים. הימור זה הוביל לסכסוך חריף עם המשטרים הקיימים (כגון משטר אסד בסוריה וא-סיסי במצרים) והותיר את טורקיה בבידוד אזורי, מצב אותו הגדיר יועצו של ארדואן, איברהים קאלין, כ"בדידות מזהרת".
עוצמה קשה: אירידנטיזם ו"המולדת הכחולה"
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעשור השני לשלטון ארדואן, החלה טורקיה להפעיל כוח צבאי ישיר כדי לקבוע עובדות בשטח, מהלך המתפרש על ידי מבקרים כאירידנטיזם (שאיפה לסיפוח שטחים):
- סוריה ועיראק: צבא טורקיה פלש לצפון סוריה ולצפון עיראק במסגרת שורת מבצעים צבאיים (כגון "מבצע מגן הפרת"), והקים רצועות ביטחון הנשלטות דה-פקטו על ידי אנקרה, הכוללות שימוש במטבע הטורקי ובמערכת החינוך הטורקית.[7]
- המולדת הכחולה (Mavi Vatan): דוקטרינה ימית הטוענת לריבונות טורקית על שטחים נרחבים בים התיכון ובים האגאי, תוך התעלמות מהמים הכלכליים של יוון וקפריסין. דוקטרינה זו נועדה להבטיח לטורקיה שליטה במשאבי הגז הטבעי ולמנוע את כיתורה הימי.
- לוב ונגורנו-קרבאך: התערבות צבאית פעילה לטובת ממשלת ההסכמה בלוב ולטובת אזרבייג'ן במלחמת נגורנו קרבאך השנייה, המדגימה את הנכונות הטורקית להקרין כוח הרחק מגבולותיה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הכיוון מזרחה: במערב מודאגים מהטורקים, nrg מעריב, 20 ביוני 2010
- מזרחה לא מערבה, עומר גנדלר, 24 ביולי 2008
- Omer Taspinar, Turkey’s Middle East Policies: Between Neo-Ottomanism and Kemalism, Carnegie Paper, September 2008
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Taşpınar, Ömer (באוקטובר 2008). "Turkey's Middle East Policies: Between Neo-Ottomanism and Kemalism" (באנגלית). Carnegie Endowment for International Peace.
- ↑ Murinson, Alexander (2006). "The Strategic Depth Doctrine of Turkish Foreign Policy". Middle Eastern Studies. 42 (6): 945–964. doi:10.1080/00263200600923526.
- ↑ Wastnidge, Edward (2019). "Imperial Grandeur and Selective Memory: Re-assessing Neo-Ottomanism in Turkish Foreign and Domestic Politics". Middle East Critique. 28 (1): 7–28. doi:10.1080/19436149.2018.1549232.
- ↑ Yavuz, M. Hakan (2020). Nostalgia for the Empire: The Politics of Neo-Ottomanism. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-751228-9.
- ↑ Wastnidge, Edward (2019). "Imperial Grandeur and Selective Memory: Re-assessing Neo-Ottomanism in Turkish Foreign and Domestic Politics". Middle East Critique. 28 (1): 7–28. doi:10.1080/19436149.2018.1549232.
- ↑ Öztürk, Ahmet Erdi (2016). "Turkey's Diyanet under AKP rule: from protector to imposer of state ideology?". Southeast European and Black Sea Studies. 16 (4): 619–635. doi:10.1080/14683857.2016.1233663.
- ↑ Antonopoulos, Paul (2017). "Turkey's interests in the Syrian war: from neo-Ottomanism to counterinsurgency". Global Affairs. 3 (4–5): 405–419. doi:10.1080/23340460.2018.1455061.