אסלאמיזציה
אסלאמיזציה (בערבית: أسلمة, באנגלית: Islamization) הוא מונח המשמש לתיאור תהליך סוציאולוגי של שינוי דתי-תרבותי, שבו חברה שהייתה לא מוסלמית לפני כן הופכת בהדרגה למוסלמית, תוך כדי הכחדת הדת והתרבות שקדמה לה, בעקבות קולוניאליזם, טיהור אתני, התאסלמות כפויה, הגירה, השפעה עקיפה או קבלה של האמונה והתרבות האסלאמית, כמו גם מגורמים כלכליים-פוליטיים אחרים. לעיתים קרובות אסלאמיזציה כוללת גם ערביזציה.
תהליך האסלאמיזציה משתרע על פני כמעט 1,400 שנה. כיבושי האסלאם המוקדמים (אנג') שהתרחשו לאחר מותו של מייסד האסלאם, מוחמד, בשנת 632 לספירה הובילו להקמת מוסד הח'ליפות, והתפשטו על פני שטח גאוגרפי עצום. ההתאסלמות קיבלה דחיפה הודות לכוחות צבאיים ערביים-מוסלמיים שפלטו לשטחים עצומים ובנו מבנים קולוניאליים לאורך הזמן, כמו גם התפקיד שמילאו הערבים בסחר העבדים שמדרום לסהרה והאוקיינוס ההודי (אנג'). רוב ההתפשטות התרחשה בתקופת שלטונם של ח'ליפי הראשידון בין שנת 632 ל-661 לספירה, שהיו ארבעת יורשיו הראשונים של מוחמד. הח'ליפויות המוקדמות הללו, הביאו להתפשטות האסלאם מחוץ לעיר מכה בחצי האי ערב לכיוון האוקיינוס ההודי, האטלנטי והשקט. הכיבושים המוסלמיים, שהגיעו לשיאם בהקמת האימפריה המוסלמית על פני שלוש יבשות (אסיה, אפריקה ואירופה) ברוח חלוקת העולם על פי האסלאם וג'יהאד, העשירו את השליטים בכוח, והשיגו את התנאים הכלכליים להמשך קיומה של האימפריה ומוסד הח'ליפות באמצעות הגבלות, כלכליות וחברתיות, שהטילו השליטים הזרים על הנתינים הלא-מוסלמים, שהוגדרו כד'ימים, ונאלצו לחיות בתחומי האימפריה החדשה תחת הגבלות שנודעו במונחים "תנאי עומר" ו-"ג'יזיה". לסחר של האימפריה היה תפקיד חשוב בהפצת האסלאם בחלקים רחוקים מאוד מחצי האי ערב שממנו הופצה, כמו אינדונזיה ומלזיה.
במהלך המאות הראשונות של השלטון האסלאמי, מקרים של התאסלמויות במזרח התיכון היו בעיקר אישיים או בקנה מידה קטן. בעוד שהתאסלמויות המוניות היו נתמכות על מנת להפיץ את האסלאם מעבר לאדמות בשליטת מוסלמים, המדיניות שחלה בתוך השטחים המוסלמיים נועדה עבור התאסלמויות אישיות, על מנת להחליש את כוחן של קהילות לא-מוסלמיות, ואף הייתה בתחילה עוינת להתאסלמויות המוניות מחשש לפגיעה ביתרונות הכלכליים והמעמדיים של הערבים שהפיצו את האסלאם לאזורים הזרים. עם זאת, היו גם יוצאים מן הכלל, כמו השומרונים שנאלצו להתאסלם בכפייה באופן המוני כתוצאה מקשיים כלכליים, אי-סדר חברתי ולחץ מצד תוקפים מוסלמים. גם האימפריה העות'מאנית, ששלטה בחלק ניכר מהמזרח התיכון וצפון אפריקה, ולבסוף עם סיומה התבטל מוסד הח'ליפות על ידי מוסטפא כמאל אטאטורק ב-3 במרץ 1924, לא אישרה דה יורה התאסלמות המונית, אבל עדויות שונות מצביעות על כך שהן התרחשו דה פקטו, במיוחד בחבל הבלקן, על מנת להתחמק מתשלום מס הג'יזיה על רקע היותם לא-מוסלמים, ומההשלכות הקשות במידה ואינם היו מסוגלים לשלם את המס, בהם מכירה של הילדים שלהם כעבדים למשקי בית מוסלמיים, שם נאלצו להתאסלם.[1] באופן דומה, מקורות נוצריים מזכירים בקשות להתאסלמות המונית, בהם בקפריסין, שם סירבו השלטונות העות'מאניים לאפשר התאסלמות המונית מחשש להשלכות כלכליות ללא תשלום מס הג'יזיה. צורה נוספת של התאסלמויות המוניות שהתרחשו באימפריה הייתה הדוושירמה, שהייתה שיטת גיוס של הצבא והממשל של האימפריה, כאשר הנוצרים היו מחויבים לספק מס קבוע של נערים צעירים ששועבדו להיות עבדים של הסולטאנים העות'מאניים.
במאות שלאחר הכיבושים המוסלמים המוקדמים שושלות מוסלמיות הוקמו במהרה, ואימפריות עוקבות כמו אלו של בית אומיה, עבאס, הממלוכים, הסלג'וקים והאיובים היו בין הגדולות והחזקות בעולם. סולטנות אג'וראן (אנג') ואדאל במזרח אפריקה, אימפריית מאלי במערב אפריקה, סולטנות דלהי, דקאן (אנג') בנגל (אנג'), האימפריות המוגוליות והדוראנית וממלכת מייסור וניזאם היידראבאד בתת-היבשת ההודית, הע'זנווים (אנג'), הגורידים (אנג') והסאמאנים בפרס, הטימורידים (אנג') והאימפריה העות'מאנית באנטוליה (אסיה הקטנה) שינו באופן משמעותי את מהלך ההיסטוריה. נכון לשנת 2016, היו 1.7 מיליארד מוסלמים, כאשר אחד מכל ארבעה אנשים בעולם הוא מוסלמי, מה שהופך את האסלאם לאמונה השנייה בגודלה בעולם, אחרי הנצרות. מתוך ילדים שנולדו בין השנים 2010 ל-2015, 31% נולדו להורים מוסלמים, מה שהופך את האסלאם לאמונה עם הצמיחה הרחבה ביותר בעולם בעקבות שיעור פריון כולל גבוה יותר מלא-מוסלמים. עם זאת, מאז תחילת המאה ה-21 חלה מגמה של עלייה חדה בדמוגרפיה של מוסלמים לשעבר ממדינות שונות ברחבי העולם המוסלמי, שכפרו באמונה באסלאם והקימו תנועות ספרותיות וחברתיות משותפות, כמו גם רשתות וארגונים של תמיכה הדדית, כדי להתמודד עם הקשיים שקשורים לעזיבת האסלאם בעולם המוסלמי והמערבי כאחד, ולהגביר את המודעות לסוגיות הרבות של הפרת זכויות האדם שעומדות בפני מוסלמים לשעבר והסיבות שבגללן עזבו את האסלאם, בהם מוסלמים לשעבר של צפון אמריקה, שידוע כארגון המוסלמים לשעבר הגדול בעולם.[2][3]
טרמינולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצד המינוח של "התפשטות האסלאם", מחקר של הנושא הוליד לאורך השנים גם את המונח "אסלאמיזציה". המונח החל להוות שימוש במקביל למינוח של "התפשטות האסלאם" כדי להתייחס לתהליך שבו חברה שאינה מוסלמית עוברת אסלאמיזציה והופכת למוסלמית. אסלאמיזציה חברתית התרחשה באופן היסטורי במשך מאות שנים מאז התפשטות האסלאם מחוץ לחצי האי ערב שבו היא נוסדה דרך מה שידוע כיום כ-"כיבושים המוסלמים המוקדמים", עם שינויים בולטים שהתרחשו באזור הלבנט, איראן, צפון אפריקה, קרן אפריקה, מערב אפריקה, מרכז אסיה, דרום אסיה (אפגניסטן, המלדיביים, פקיסטן ובנגלדש), דרום-מזרח אסיה (מלזיה, ברוניי ואינדונזיה), דרום-מזרח אירופה (אלבניה, בוסניה והרצגובינה וקוסובו, בין היתר), מזרח אירופה (אזור הקווקז, חצי האי קרים ונהר הוולגה) ודרום אירופה (בספרד, פורטוגל וסיציליה לפני תהליך הרקונקיסטה והכיבוש הנורמני של דרום איטליה). מילה נרדפת למונח בשפה האנגלית, "מוסלמיזציה", הייתה בשימוש לפני 1940 (למשל, במילון וייברלי מאויר) והעבירה משמעות דומה לזו של "אסלאמיזציה".
כיום, בדגש מאז תחילת המאה ה-21, המונח "אסלאמיזציה" משמש עבור קונוטציות שליליות כדי להתייחס באופן גלוי או מרומז לכפייה מכוונת של מערכת חברתית, תרבותית ופוליטית אסלאמית על חברה לא-מוסלמית.
ח'ליפויות הראשידון והאומייה (610–750)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתוך המאה הראשונה של הקמת האסלאם בחצי האי ערב, המאה ה-7 לספירה, וההתפשטות המהירה שלאחר מכן במהלך הכיבושים המוסלמים הראשונים, הוקמה אחת האימפריות הגדולות ביותר בהיסטוריה העולמית - ח'ליפות הראשידון. עבור נתיני האימפריה, שהאדמה שלה הייתה בעבר חלק מהאימפריה הביזנטית והסאסאנית, לא הרבה השתנה בפועל. מטרת הכיבושים הייתה בעיקר מעשית, שכן אדמה פורייה ומים היו מצרכים נדירים בחצי האי ערב. לכן, התמקדות באסלאמיזציה של האוכלוסיות הכבושות על ידי הח'ליפויות החלה להתרחש רק במהלך המאות שלאחר מכן.
האימפריה התפשטה מהאוקיינוס האטלנטי ועד ימת אראל, מהרי האטלס ועד להרי ההינדו-כוש. ההתפשטות שלה הייתה מוגבלת בעיקר על ידי "שילוב של מחסומים טבעיים ומדינות מאורגנות היטב".
עבור החברות הפוליתאיסטיות והפגניות, מלבד הסיבות הדתיות והרוחניות שייתכן שהיו לאנשים פרטיים, התאסלמות "ייצגה את התגובה של אוכלוסייה שבטית לצורך במסגרת רחבה יותר לאינטגרציה פוליטית וכלכלית, מדינה פוליטית יציבה יותר וחזון מוסרי דמיוני ומקיף יותר להתמודדות עם בעיותיה של חברה סוערת". לעומת זאת, עבור חברות שבטיות, נוודיות ומונותאיסטיות "האסלאם החליף את הזהות הביזנטית או הסאסאנית ואת השייכות הדתית הנוצרית, היהודית או הזורואסטרית". התאסלמות בתחילה לא נדרשה ולא בהכרח הייתה רצויה מאחר שהכובשים הערבים לא דרשו את התאסלמות כמו גם את הכפיפות של עמים לא-מוסלמים. מעבר לכך, הם היו עוינים להתאסלמות של זרים משום שמוסלמים חדשים דיללו את היתרונות הכלכליים והמעמדיים של הערבים שהביאו את האסלאם לאזור שלהם.
רק במאות שלאחר מכן, עם התפתחות הדוקטרינה הדתית של האסלאם ועימה הבנת ה-"אומה" המוסלמית, התרחשו התאסלמויות המוניות. ההבנה החדשה של ההנהגה הדתית והפוליטית הובילה במקרים רבים להיחלשות או להתפרקות המבנים החברתיים והדתיים של קהילות דתיות מקבילות כמו נוצרים ויהודים.
הח'ליפים של השושלת הערבית הקימו את בית הספר הראשון של האימפריה, שלימד את השפה הערבית ואת לימודי האסלאם. הח'ליפים החלו בנוסף בפרויקט השאפתני של בניית מסגדים ברחבי כלל האימפריה, שרבים מהם נותרו עד היום. בסוף התקופה האומיית, פחות מ-10% מהאנשים באיראן, עיראק, סוריה, מצרים, תוניסיה וספרד היו מוסלמים. רק בחצי האי ערב היה שיעור גבוה יותר של מוסלמים בקרב האוכלוסייה.
הח'ליפות העבאסית (750–1258)
[עריכת קוד מקור | עריכה]העבאסים החליפו את האימפריה המתרחבת ואת "הפוליטיקה השבטית" של "האליטה הערבית המגובשת" בתרבות קוסמופוליטית ובדיסציפלינות של "מדע אסלאמי", פילוסופיה, תאולוגיה, משפט ומיסטיקה שהפכו לפופולריים יותר, כאשר במקביל התרחשה הדרגתיות של התאסלמות אוכלוסיות האימפריה. התאסלמויות משמעותיות התרחשו גם מעבר להיקף האימפריה, כמו זו של עמים טורקיים במרכז אסיה ועמים החיים באזורים מדרום לסהרה ומצפון לסאהל באפריקה באמצעות קשר עם סוחרים מוסלמים שפעלו באזור ומסדרים דתיים סופים. באפריקה, האסלאם התפשט בשלושה נתיבים, ברחבי הסהרה והסאהל דרך ערי מסחר כמו טימבוקטו, במעלה עמק הנילוס דרך סודאן עד אוגנדה, וחצי ים סוף ובמורד מזרח אפריקה דרך התיישבויות כמו במומבסה וזנזיבר. גורם מרכזי נוסף לזירוז ההתאסלמות של האוכלוסייה באפריקה היה סחר העבדים הערבי שמדרום לסהרה.
הסיבות לכך שעד סוף המאה ה-10, חלק גדול מהאוכלוסייה התאסלם הן מגוונות. לדברי ההיסטוריון הבריטי-לבנוני אלברט חוראני, אחת מהסיבות לכך היא: "האסלאם הפכה להיות מוגדרת יותר בבירור, והגבולות בין מוסלמים ללא-מוסלמים נכתבו בצורה חדה יותר. מוסלמים חיו כעת בתוך מערכת מורכבת של טקסים, דוקטרינה וחוקים, השונים בבירור מאלה של לא-מוסלמים. מעמדם של נוצרים, יהודים וזורואסטרים הוגדר בצורה מדויקת יותר - והוא היה נחות. הם נחשבו ל-"עם הספר", אלו שהחזיקו בכתבי קודש נבואיים, או כ-"עם הברית", שעמם נכרתו הסכמי הגנה. באופן כללי הם לא אולצו להתאסלם, אך הם סבלו מהגבלות. הם שילמו מס מיוחד, הם לא היו יכלו ללבוש צבעים מסוימים, הם לא יכלו להתחתן עם נשים מוסלמיות".
רוב החוקים הללו היו פירוט של חוקים בסיסיים שנוגעים למעמדם של לא-מוסלמים (ד'ימי) בקוראן, שאינו נותן פרטים רבים על "ההתנהגות הנכונה כלפי לא-מוסלמים", אבל הוא מכיר באופן עקרוני בדת "עם הספר" (יהודים, נוצרים ולפעמים גם אחרים) ובהטלת מס נפרד עליהם (ג'יזיה) שמחליף את מה הזכאה, שמוטל על מוסלמים כחלק מאחד מחמשת עמודי האסלאם – המצוות העיקריות באסלאם.
התאסלמות התרחשה גם כתוצאה מהתפרקות של חברות מאורגנות מבחינה דתית-היסטורית: עם ההיחלשות של כנסיות רבות, והעדפת האסלאם כחלק ממעמד חברתי טוב יותר והגירתן של אוכלוסיות טורקיות מוסלמיות משמעותיות לאזורי אנטוליה והבלקן, הרלוונטיות החברתית והתרבותית של האסלאם התחזקה ומספר רב של אנשים התאסלמו. התופעה עבדה יותר באזורים מסוימים כמו אנטוליה ופחות באחרים כמו בחבל הבלקן שבו התפשטות האסלאם הוגבלה על ידי התפקיד המרכזי שמילאו הכנסיות הנוצריות.
כמו כן במהלך תקופת הח'ליפות העבאסית, קשיים כלכליים, אי-סדר חברתי ולחץ מצד תוקפים מוסלמים הובילו להתאסלמות המונית כפויה של שומרונים.
יחד עם האסלאם, השפה הערבית, הספרות הערבית והמנהגים הערביים התפשטו ברחבי האימפריה. תחושת אחדות צמחה בקרב מחוזות רבים, אבל לא בכל הפרובינציות, ובהדרגה עיצבה את תודעתה כאוכלוסייה ערבית-אסלאמית רחבה. מה שהיה באופן ברור כ-"עולם מוסלמי" התפתח עד סוף המאה ה-10. לאורך התקופה, כמו גם במאות שלאחר מכן, התרחשו פילוגים בין פרסים לערבים, לבין סונים ושיעים ואי שקט בפרובינציות העצים לעיתים את השליטים המקומיים.
מדינות הסלג'וקים והעות'מאנים (950–1450)
[עריכת קוד מקור | עריכה]התפשטות האסלאם נמשכה בעקבות הכיבושים הטורקיים של אסיה הקטנה, חבל הבלקן ותת-היבשת ההודית. התקופה המוקדמת יותר ראתה עלייה בקצב ההתאסלמות, ובעקבות הכיבושים, האזורים שנכבשו לאחרונה שמרו על אוכלוסיות משמעותיות שאינן מוסלמיות. זאת בניגוד לאזורים שבהם גבולות העולם המוסלמי הצטמצמו, כמו אמירות סיציליה (דרום איטליה) ואל-אנדלוס (ספרד) בהן התרחשו תהליכים לביטול האסלמיזציה והערביזציה באמצעות הכיבוש הנורמני של דרום איטליה והרקונקיסטה שבסיומו גורשו האוכלוסיות המוסלמיות מחצי האי האיברי ומסגדים שהוקמו על ידי הכובשים הזרים הומרו לכנסיות. התקופה האחרונה של השלב הזה התאפיינה בפלישה המונגולית (בדגש על המצור על בגדד בשנת 1258) ולאחר תקופה ראשונית של רדיפות המוסלמים על ידי המונגולים - בהתאסלמות.
האימפריה העות'מאנית (1299–1924)
[עריכת קוד מקור | עריכה]האימפריה העות'מאנית הגנה בתחילה על הגבולות שלה מפני איומים מכמה צדדים: האימפריה הספווית במזרח, האימפריה הביזנטית בצפון עד להיעלמות שלה עם כיבוש קונסטנטינופול בשנת 1453, והמעצמות הקתוליות הגדולות מהים התיכון: האימפריה הספרדית, האימפריה הרומית הקדושה והרפובליקה של ונציה עם המושבות המזרחיות שלה במזרח הים התיכון.
בהמשך, האימפריה העות'מאנית החלה לכבוש שטחים רחבים באזור שכללו את קפריסין ואיים יווניים אחרים (למעט כרתים) שאבדו על ידי הרפובליקה של ונציה לידי העות'מאנים, שהמשיכה לכבוש שטחים עד אי הדנובה (במרכז וינה, בירת אוסטריה) ועד הונגריה. כרתים נכבש לבסוף במהלך המאה ה-17, אבל העות'מאנים איבדו את הונגריה לידי האימפריה הרומית הקדושה, וחלקים אחרים של מזרח אירופה, עם הסכם קרלוביץ שנחתם בשנת 1699.
הסולטנות העות'מאנית בוטלה ב-1 בנובמבר 1922 ומוסד הח'ליפות בוטל ב-3 במרץ 1924 על ידי מוסטפא כמאל אטאטורק, מייסדה של הרפובליקה של טורקיה ונשיאה הראשון, כחלק מרפורמות אטאטורק שהנהיג.
המאה ה-20 וה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אירוערביה, התאסלמות אסירים
מאז המאה ה-20, האסלמיזציה המשיכה להתפשט באמצעות מסחר והגירה, במיוחד בדרום מזרח אסיה, אמריקה ואירופה. ההתפתחות האחרונה של האסלמיזציה החלה במאה ה-21 באמצעות הקמתם של ארגוני טרור אסלאמיים רב-לאומיים, מאז שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, עם מספר סכסוכים אסאלמיים גדולים במזרח התיכון, בהם הסכסוך הישראלי-ערבי, אפגניסטן בשנות ה-80 ו-2001 ושלוש מלחמות שהתקיימו סביב אזור המפרץ הפרסי (מלחמת איראן–עיראק 1980–1988, מלחמת המפרץ 1990–1991 ומלחמת עיראק 2003–2011) שהיוו זרזים להפיכה גוברת של סכסוכים אסלאמיים לנושאים בין-לאומיים.
דמויות כמו אוסאמה בן לאדן, מחבל סעודי שהקים והנהיג את ארגון הטרור האסלאמי הבינלאומי אל-קאעדה, והאחראי לסדרת פיגועי טרור ברחבי העולם בהם נרצחו אלפי בני אדם, בהם פיגועי 11 בספטמבר, ועבדאללה עזאם, מחבל פלסטיני ואחד ממייסדי והוגי האידאולוגיה של הטרור האסלאמי הבין-לאומי, מבכירי תנועת האחים המוסלמים ומייסד נוסף של אל-קאעידה, מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחויות הללו.
אופי האסלאמיזציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתפשטות הערבית המוסלמית במאות הראשונות לאחר מותו של מייסד האסלאם, מוחמד, הקימה במהרה שושלות בצפון אפריקה, מערב אפריקה, המזרח התיכון ומדרום לסומליה על ידי בני לווייתו של מוחמד, ובראשן ח'ליפות הראשידון וההתפשטויות הקולוניאליות של הכובשים הצבאיים ח'אלד בן אל-וליד, עמר אבן אל-עאץ וסעד בן אבי וקאס (אנג'). התהליך ההיסטורי של האסלאמיזציה היה מורכב וכלל מיזוג של מנהגים אסלאמיים עם מנהגים מקומיים, והתרחש במשך מספר מאות שנים.
ישנם מספר היסטוריונים שרואים בשלטון בית אומיה כאחראי לטביעת המושג "ד'ימי" שנוצר על מנת להגדיל את המיסים מהד'ימים (הלא-מוסלמים) לטובת הקהילה המוסלמית. האסלאם נקשרה בתחילה לזהות אתנית ערבית והשתייכות אלייה דרשה קשר רשמי עם שבט ערבי ואימוץ מעמד של נתין "מואלי" (כינוי למוסלמים לא-ערבים שהתאסלמו בתקופת הח'ליפויות המוקדמות). בתחילה, מושלים הגישו תלונות לח'ליף כאשר נחקקו חוקים שהקלו על התאסלמות של לא-ערבים, מאחר שהם שללו מהפרובינציות הכנסות ממס הג'יזיה על לא-מוסלמים. המוואלי חוו זכות בחירה בתקופה העבאסית, ובמקביל חל שינוי בתפיסה הפוליטית מאימפריה ערבית למוסלמית. בסביבות שנת 930 נחקק חוק שחייב את כל הביורוקרטים של האימפריה להיות מוסלמים. שתי התקופות התאפיינו גם בהגירה משמעותית של שבטים ערביים החוצה מחצי האי ערב אל השטחים החדשים.
תאוריית "עקומת ההתאסלמות" של ריצ'רד בוליאט (אנג') מראה שיעור נמוך יחסית של התאסלמות נתינים לא-ערבים בתקופת בית אומיה שמרכזה היו ערבים, של 10% בלבד, בניגוד להערכות לתקופה העבאסית הרב-תרבותית יותר, שבה גדלה האוכלוסייה המוסלמית מכ-40% באמצע המאה ה-9, להתאסלמות של כמעט כלל האוכלוסייה תחת הח'ליפות עד סוף המאה ה-11. עם זאת, התיאוריה הזו אינה מסבירה את קיומם המתמשך של מיעוטים גדולים של נוצרים בתקופת העבאסים. הערכות אחרות מצביעות על כך שמוסלמים לא היו רוב במצרים עד אמצע המאה ה-10 ובסהר הפורה עד 1100, וייתכן שבאזור סוריה של היום היה רוב נוצרי עד לפלישות המונגולים (אנג') במאה ה-13.
לפי אזורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המזרח התיכון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הגירות ערבים ללבנט
ארץ ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכיבוש המוסלמי-ערבי של ארץ ישראל התרחש במאה ה-7 לספירה, לאחר ההתבססות של האסלאם בחצי האי ערב פנו יורשיו של מוחמד, שנודעו בשם "ראשידון", נגד האימפריה הביזנטית ויריבתה הוותיקה האימפריה הסאסאנית. זאת, לאחר שנת 632, בעת ביקורו האחרון של מוחמד במכה, שבו קבע ופסק כי "כל המוסלמים אחים הם ואל להם להילחם זה בזה", אבל עליהם להילחם בכל יתר בני האדם - עד שיאמרו "אין אלוה מבלעדי אללה" - השהאדה. במהלך המחצית השנייה של המאה השביעית כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט בסדרת מהלומות מהירות, חדרו לאסיה הקטנה ויצרו את האימפריה המוסלמית. הצבאות המוסלמים בחרו את ארץ ישראל כאזור העימות עם צבא האימפריה הביזנטית והחל משנת 630 פשטו גדודים ערבים-מוסלמים על אזורי הספר והתנגשו עם חיל המצב הביזנטי. כישלונות ראשונים לא הרפו את ידי הפולשים ובהמשך הם נחלו גם הצלחות מקומיות. סדרת קרבות, ששיאה הגיע בניצחון מכריע בקרב הירמוך, הביאה להתמוטטות המערך הביזנטי, לכיבוש כל ארץ ישראל ולפתיחת השערים לכיבוש מצרים מדרום וארמניה מצפון. היכולת של האימפריה והמערכת הצבאית הביזנטית לעצור את הפלישה הייתה מוגבלת ביותר ולא זכתה לתמיכה של האוכלוסייה המקומית, לפיכך התמוטט מערך ההגנה הביזנטי בקלות יחסית ואפשר לצבאות מוסלמים להשתלט על ארץ ישראל ושאר סוריה הגדולה.[7][8]
מסקירה של המקורות הערביים ומקריאה של תיאורי הקרבות המפורטים בהם, מתברר כי ברוב המקרים לא נתקלו הכוחות הערביים שפלשו לסוריה בהתנגדות של ממש. מהתיאורים של כיבוש מרכזי השלטון העירוניים עולה תמונה ברורה כי הערים המרכזיות בארץ ישראל ובסוריה נכבשו ללא מצור וללא קרב אלא במשא-ומתן קצר יחסית שהסתיים בחתימת הסכמי כניעה (הסכם צלח) על פי עקרונות תנאי עומר. כיבוש ירושלים וקיסריה מתואר על ידי החוקר משה שרון כ-"סיפורים אגדתיים" ורוב רובו של המערך העירוני של סוריה עבר לידי הערבים ללא קרב. קיסריה נכנעה, כמו ירושלים, לאחר שהפסיקה לתפקד כמרכז האדמיניסטרציה הביזנטית בארץ-ישראל, וכשהתברר לקובעי המדיניות הביזנטים שאין עוד טעם להגן עליה, משעה שעברה כבר סוריה כולה לידי הכובשים המוסלמים.[9] תהליך זה קיבל משנה תוקף מאחר שבראש סדר העדיפויות הצבאיות של הקיסרות הביזנטית היה הדיפת האיום מצד שבטים סלאבים על המחוזות הצפון-מערביים של האימפריה בסדרת מבצרי הדנובה. על אף שהאוכלוסייה של האימפריה הביזנטית הייתה נוצרית, היה בתוכה קרע גדול. מרבית האוכלוסייה באימפריה השתייכה לזרם הנצרות האורתודוקסית ואילו מיעוטה העדיפה את המונופיזיטיזם. מונופיזיטיזם הוכרז כמינות על ידי ועידת כלקדון בשנת 451, וקרע זה לא אוחה מעולם. כתוצאה מכך, לא ששה האוכלוסייה המקומית במזרח לסייע לממשל המרכזי להדוף את הפולשים. חוסר שביעות הרצון של האוכלוסייה, ביחד עם חולשה צבאית וכלכלית, היו בעוכרי המאמץ הביזנטי להדוף את הפולשים המוסלמים.[10]
-Aerial-Temple_Mount-(south_exposure).jpg)
מקורות ביזנטיים מהמאה ה-7 מתארים תמונה אחידה של קשיים כלכליים רבים, האימפריה התקשתה לשלם את משכורות החיילים - הביזנטיים והמקומיים, ופנתה לשליטים ולמושלים המקומיים על מנת לגייס משאבים הנדרשים להגנת הפרובינציות אך נתקלו בחוסר שיתוף פעולה, כתוצאה מקשיים אלו התפתח משבר לוגיסטי שהביא להתמוטטות המערכת הצבאית בפרובינציות המזרחיות ורוח רעה של חוסר משמעת ומרדנות בצבא הביזנטי. המשבר הכלכלי מנע מהביזנטים את האפשרות לקיים רשת צפופה של מבצרים שהחזיקה האימפריה הרומית על גבולותיה (לימס), התהליך של נטישת הגבולות ונקודות המשמר החל עוד במאה ה-6 ולקראת העימות עם הפולשים המוסלמים לא היו הביזנטים מסוגלים לאייש במידה מספקת את המבצרים העיקריים.[11] בכיבוש של נווה המדבר של תבוכ מצוינת נקודת מפנה במדיניות של מוחמד והאסלאם כלפי היהודים והנוצרים, כאשר לפני כן נקטו המוסלמים בקו אגרסיבי ונוקשה כלפי השבטים היהודים בחצי האי ערב - מדיניות של התאסלמות או השמדה, כפי שעשו ביחס לשבט הבני קורייט'ה היהודי בצפון ערב. על גבול ארץ ישראל השתנתה המדיניות המוסלמית, מתוך מחשבה כי כיבוש אזור מאוכלס בצפיפות על ידי יהודים ונוצרים יחייב גישה סבלנית יותר שתמנע התנגדות, והוצע לתושבי הארץ לקבל את המרות המוסלמית ומעמד של ד'ימי (בן חסות) ולשלם מס ג'יזיה תמורת שמירת הנפש והרכוש שלהם.[12]
המוסלמים שמרו על החלוקה המנהלתית הביזנטית של ארץ ישראל אך העבירו את המרכז השלטוני מקיסריה ללוד ואז לרמלה. תחילה קראו המוסלמים לירושלים "איליה" בדומה לשמה הביזנטי - איליה קפיטולינה. בהמשך קיבלה ירושלים שמות נוספים שמשקפים את עברה היהודי של העיר - "בית אל-מקדס" (ערבית: بيت المقدس - בית המקדש), צהיון (ציון) ואל-קודס (ערבית: القـُدْس - הקודש). על פי המסורות בנה עומר בן אל-ח'טאב, כובש ירושלים, לראשונה מסגד על הר הבית. הוא קיבל עצה מיהודי מקומי שהתאסלם, כעב אל־אחבאר (אנג'), לבנות את המסגד צפונית לאבן השתיה על מנת לאפשר למתפללים לפנות למכה ולסלע בו-זמנית. עומר, שסירב לחקות את היהדות, דחה את העצה. סיפור זה מאשש את ההנחה כי בראשית לא ייחסו המוסלמים כל חשיבות לירושלים כעיר קדושה, וקדושת העיר עבור אמונות אחרות נראתה כנוגדת את מסורת האסלאם.[13]
מצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הכיבוש המוסלמי של מצרים, מרידות הבשמורים, האסלאמיזציה של מצרים, רדיפת קופטים במצרים, הגירה של נוצרים מהמזרח התיכון
האסלאמיזציה של מצרים התרחשה לאחר הכיבוש המוסלמי במאה השביעית, עם השתלטות ח'ליפות הראשידון על מצרים מהאימפריה הביזנטית הנוצרית, שהובילה לסיום 700 שנים של שלטון רומי כמעט בלתי פוסק על האזור. מצרים ושטחים כבושים אחרים באפריקה עברו בהדרגה אסאלמיזציה בקנה מידה גדול, בין היתר בעקבות החיוב של הח'ליפות לשלם מס ג'יזיה עבור אלו שסירבו להתאסלם ולקבל על עצמם מעמד של ד'ימים.[14] האסלאם הפכה לאמונה של רוב האוכלוסייה בשלב כלשהו בין המאות ה-13 וה-14, וערבית הפכה לשפה העיקרית, והכחידה את הקופטית והיוונית קוינה, ששימשו בעבר כשפות העם והממשל, בהתאמה.[15] עם זאת, התנגדות מקומית מצד המצרים הנוצרים-קופטים התרחשה במהלך הח'ליפות האומיית שנמשכו לפחות עד המאה התשיעית.[16] ההתנגדויות הללו הסלימו למרידות מזוינות נגד האומיים והעבאסים במספר מקרים, כמו במרידות הבשמורים באזור הדלתא של הנילוס. לא ניתן לקבוע בדיוק כמה מרידות התרחשו, אבל העימותים הצבאיים העיקריים התרחשו בשנים 749, 767 ובין 831–832. המרידות הבשמוריות נועדו להפיל את השלטון המוסלמי-ערבי ולשחרר את מצרים מהדיכוי הזר.[17] למרות שהן הצליחו בהתחלה, המרידות הללו הסתיימו בצורה של אסון עבור הקופטים, כאשר דיכוי המרידות לא רק ריסק את ההתנגדות, אלא גם הרס את אזור הבשמור והביא למכירת קופטים רבים לעבדות עבור אדונים מוסלמים, מה שהפך מרידות מאורגנות עתידיות לבלתי אפשריות.[18][19]
תחילה, חיי האמונה הקופטית נותרו בשלום יחסי לאחר כינון השלטון הערבי-מוסלמי. עם זאת, התנאים החמירו זמן קצר לאחר מכן, ובמאה השמינית והתשיעית כאשר שליטים מוסלמים אסרו על השימוש בהצגת דמויות אנושיות באמנות, החל ונדליזם מוסלמי המוני של ציורים נוצריים-קופטיים רבים (איקונוקלאזם) בעיקר של ישו וציורי קיר בכנסיות שהושפעו מהאמנות הקופטית (אנג'). תחת השושלת הפאטמית, מצרים חוותה תקופה של סובלנות יחסית כלפי לא-מוסלמים, אבל בשלב הזה, הנוצרים הקופטים איבדו את המעמד שהיה להם של רוב האוכלוסייה,[22] כתוצאה מרדיפות לסירוגין, הרס הכנסיות שלהם והתאסלמויות כפויות.[23] עם זאת, הסולטנות הממלוכית שקמה בעקבותה חזרה למנהגים האסלאמיים הקודמים של גביית מס ג'יזיה וכפיית התאסלמות בקרב לא-מוסלמים. הדעיכה הקופטית במצרים התרחשה תחת הסולטנים הבחריים והואצה עוד יותר תחת השושלת הבורג'ית.[24] כמו כן, היו מספר מקרים של מחאות מוסלמיות רחבות נגד העושר של הקופטים והמשך ההעסקה שלהם בתפקידים בכירים במדינה במקום מוסלמים, שהסתיימו בשריפות של בתי תפילה של שני הצדדים. כתוצאה מהלחץ העממי הזה, קופטים סבלו משלבים של פירוק מקומות התעסוקה שלהם כבירוקרטים שונים לפחות כ-9 פעמים בין סוף המאה ה-13 לאמצע המאה ה-15.[25]
בירוקרטים נוצרים-קופטים הוחזרו לעיתים קרובות לתפקידים שלהם לאחר שהמתחים חלפו כתוצאה מהצורך המהיר של האליטה המוסלמית בכוח העבודה שלהם. עם זאת, על מנת שיוכלו לחזור למקומות התעסוקה שלהם, קופטים רבים נאלצו להתאסלם בכפייה או לפחות לאמץ ביטויים חיצוניים של זהות מוסלמית ולהכחיד את הזהות הקופטית (אנג') שלהם כדי להימנע מתשלום ג'יזיה וההגבלות הרשמיות נגדם כלא-מוסלמים. בעקבות זאת, גל גדול של התאסלמויות קופטיות תועד במאה ה-14.[26][27] בסוף התקופה הממלוכית (1517-1250) חל שינוי דמוגרפי דרמטי במצרים, שבו יחס האוכלוסייה עמד על עשרה מוסלמים על כל נוצרי-קופטי אחד. על פי דבריו של ההיסטוריון המצרי מהתקופה הממלוכית אל-מקריזי,[28]
"בכל מחוזות מצרים, הן בצפון והן בדרום, לא נותרה כנסייה שלא נהרסה... כך התפשט האסלאם בקרב הנוצרים במצרים".
— ההיסטוריון המצרי אל-מקריזי מתקופת הסולטנות הממלוכית
אפריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]צפון אפריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הכיבוש המוסלמי של המגרב, הגירות ערבים למגרב
מפה שמציגה את נתיב הכיבוש המוסלמי של המגרב על ידי צבאות הערבים מחליפויות הראשידון והאומייה שהתקיים בין השנים 643–709
השלטון הביזנטי הסתיים על ידי הערבים בצפון אפריקה, שפלשו לתוניסיה בין השנים 647 ל-648 ולמרוקו בשנת 682 במהלך המאמצים שלהם להפיץ את האסלאם מחצי האי ערב. בשנת 670, המצביא הערבי עוקבה בן נאפע ייסד את העיר קירואן (בתוניסיה) ומסגדים ראשונים באזור. הערבים הסתמכו במידה רבה על הברברים כחיילים בכיבוש המוסלמי של ספרד (חצי האי האיברי), שהחל בשנת 711 ונמשך עד 718. עד אז, אף כוח כובש לא ניסה להטמיע את הברברים בתרבות שלו, בניגוד לערבים שאסלמו אותם במהירות וגייסו אותם כחיילים עבור כיבושים נוספים להפצת האסלאם. ללא עזרתם, ספרד (אל-אנדלוס) לעולם לא הייתה יכולה להשתלב באימפריה המוסלמית. בתחילה, רק הברברים הקרובים יותר לחוף היו מעורבים בחברה המוסלמית, אך עד המאה ה-11, השתייכות מוסלמית החלה להתפשט הרחק אל תוך הסהרה וחבל הסאהל.
התפיסה ההיסטורית המקובלת היא שהכיבוש של צפון אפריקה על ידי הח'ליפות האומיית בין השנים 647–709 לספירה הכחיד את הנוכחות הנוצרית-קתולית באפריקה במשך מאות שנים.[29] עם זאת, לאורך השנים נראו עדויות שונות לנוכחות נוצרית באזור, בשנת 1114 תועדה קהילה נוצרית בעיר קאלע במרכז אלג'יריה (מצודת בני חמאד של ימינו), לצד עדויות של עלייה לרגל לאחר שנת 850 לספירה לקברי קדושים קתולים מחוץ לעיר קרתגו (תוניסיה), כמו גם לקשרים של האוכלוסייה המקומית עם נוצרים בספרד המוסלמית. רפורמות לוח השנה שאומצו באירופה באותה תקופה הופצו בקרב הנוצרים הילידים של תוניס, דבר שלא היה אפשרי ללא קשרים עם רומא. פעילים מוסלמים בולטים באזור שהפיצו אסלמיזציה בקרב לא-מוסלמים כוללים את מושל איפריקיה, אסמאעיל בן עביד אללה בן אבי אל-מהאג'ר (אנג') והתאולוג עבדאללה בן יאסין (אנג'), שידוע בתפקיד שמילא בהתאסלמות של אלפי ברברים.
קרן אפריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – תקופת החושך האתיופית
ההיסטוריה של קשרים מסחריים ואינטלקטואליים בין תושבי סומליה וחצי האי ערב מסייעת בהסבר הקשר של הסומלים עם מוחמד. המוסלמים הראשונים הפליגו לעיר הנמל זילה (אנג') בסומלילנד של ימינו כדי לחפש הגנה מפני שבט קורייש בחצר קיסרות אקסום באתיופיה של ימינו. חלק מהמוסלמים שקיבלו הגנה התיישבו בכמה חלקים באזור קרן אפריקה כדי להפיץ את האסלאם. ניצחון המוסלמים על שבט קורייש במאה ה-7 השפיע רבות על סוחרים ומלחים מקומיים, שכן השותפים המסחריים בחצי האי ערב התאסלמו באותה תקופה, ונתיבי המסחר העיקריים בים התיכון ובים סוף עברו לשליטת הח'ליפים המוסלמים. באמצעות סחר, האסלאם התפשטה בקרב האוכלוסייה הסומלית בערי החוף. חוסר היציבות בחצי האי ערב הביא להגירה נוספת של משפחות מוסלמיות מוקדמות לחוף הסומלי. שבטים אלה שימשו כזרזים להתפשטות האסלאם במקום, והפיצו אותה לחלקים גדולים מאזור קרן אפריקה.
מזרח אפריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – האסלאמיזציה של סודאן
בחוף המזרחי של אפריקה, שם הפליגו מלחים ערבים במשך שנים רבות לסחור, בעיקר בעבדים כחלק מסחר העבדים באוקיינוס ההודי וסחר העבדים מדרום לסהרה שניהלו, ערבים ייסדו מושבות קבע באיים הסמוכים, במיוחד בזנזיבר, במאות ה-9 וה-10. משם, נתיבי סחר ערביים אל שאר אפריקה זירזו את ההתפשטות האיטית של האסלאם באזור.
במאה ה-10, סולטנות קילווה (אנג'), בשטחו של מחוז לינדי, טנזניה של היום, נוסדה על ידי עלי בן אל-חסן שיראז (אנג'). עם מות אביו, אל-חסן גורש מהירושה על ידי אחיו. בהמשך, יורשיו שלטו בסולטנות שהפכה לחזקה ביותר בחוף הסוואהילי. בשיא ההתפשטות שלה, סולטנות קילווה השתרעה מהעיר אינהמבאנה (אנג') במוזמביק בדרום ועד מלינדי (אנג') בקניה בצפון.
במאה ה-20, האסלאם צמחה באפריקה, באמצעות פריון לידות גבוה. מספר המוסלמים באפריקה גדל מ-34.5 מיליון בשנת 1900 ל-315 מיליון בשנת 2000, ומ-20% ל-40% מכלל אוכלוסיית אפריקה. עם זאת, באותה תקופה, מספר הנוצרים גדל גם הוא במקביל ביבשת, מ-8.7 מיליון איש בשנת 1900 ל-346 מיליון בשנת 2000, ועבר הן את כלל האוכלוסייה ביבשת והן את קצב הצמיחה של האסלאם.
מערב אפריקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התפשטות האסלאם באפריקה החלה במאות ה-7 עד ה-9, והובאה בתחילה לצפון אפריקה תחת שושלת בית אומיה. רשתות סחר נרחבות ברחבי צפון ומערב אפריקה יצרו מרחב שדרכו האסלאם התפשט, תחילה באמצעות הסוחרים. על ידי שיתוף אמונה משותפת ותעתיק משותף (ערבית), סוחרים גילו נכונות גדולה יותר לבטוח זה בזה.[30] לקראת המאה ה-19, ח'ליפות סוקוטו שבסיסה בצפון ניגריה, השקיעה מאמצים ניכרים בהפצת האסלאם.
איראן והקווקז
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הכיבוש המוסלמי של פרס, האסלאמיזציה של איראן, רדיפת זורואסטרים, הכיבוש המוסלמי של אזרבייג'ן, הכיבוש המוסלמי של ארמניה
בעקבות הכיבוש המוסלמי של פרס (632–654 לספירה), הזורואסטריות, האמונה המקורית של הפרסים, קרסה במהירות בשל הקשרים האדוקים שלה למבנה האימפריה הסאסאנית שנפלה בעקבות הכיבוש המוסלמי הזר. ככל שהאימפריה הסאסאנית נפלה, כך גם דת המדינה שלה. התהליך זורז גם על ידי הגירת שבטים ערבים לאזור בתקופת הח'ליפות העבאסית.
בעוד שהיו מקרים של התאסלמות המונית, ההתאסלמות הייתה המהירה ביותר באזורים עירוניים שבהם כוחות ערביים היו מוצבים, מה שהוביל לאט לאט לקישור האמונה הזורואסטרית לאזורים כפריים.[31] למרות זאת, גם בסוף התקופה האומיית, הקהילה המוסלמית הייתה רק מיעוט באזור.
במהלך הכיבוש המוסלמי של פרס האסלאם התפשטה עד צפון אזור הקווקז באזורים (בעיקר דגסטן). במאות הבאות, חלקים גדולים יחסית של הקווקז עברו אסלאמיזציה, בעוד שרוב אוכלוסיית האזור עם מסורות פוליתאיסטיות מקומיות (למשל, האדיגה חאבזה של הצ'רקסים) או הנצרות (בעיקר ארמניה וגאורגיה) במשך מאות שנים. עד המאה ה-16, רוב האוכלוסיות של מה שהפך לשטחן של איראן ואזרבייג'ן של ימינו אימצו את האסלאם השיעי.[32]
האסלאם הופצה במהירות בקרב זורואסטרים שהועסקו בתפקידים תעשייתיים ובעלי מלאכה כמו אומנים, משום שעל פי חוק הטוהר הזורואסטרי, עיסוקים כאלה שעירבו שימוש באש - הפכו אותם לטמאים. בנוסף, פעילים מוסלמים לא נתקלו בקשיים בהסבר העקרונות האסלאמיים לזרואסטרים, שכן הם מצאו קווי דמיון בין האמונות. לדברי ההיסטוריון תומאס ווקר ארנולד (אנג'), הפרסי הזורואסטרי היה מתרגם בקלות את אהורא מזדא ואהרימן לאללה ואבליס. לעיתים, מנהיגים מוסלמים, כחלק מהמאמצים שלהם לאסלאם את האוכלוסייה, עודדו נוכחות פרסית בתפילה מוסלמית עם הבטחות של מתן כספים ואפשרו לאוכלוסייה המקומית לקרוא את הקוראן בשפה הפרסית במקום בערבית.
ההיסטוריון רוברט ג'. הוילנד (אנג') טוען כי מאמצי האסלמיזציה של מספר הכובשים הערבים הקטן יחסית באדמות פרס הובילו ל-"אינטראקציה והיטמעות רבה" בין השליטים לנשלטים, כמו גם לאימוץ השפה הפרסית ואת החגים והתרבות הפרסית על ידי צאצאי הכובשים הערבים.
כורדיסטן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – האסלאמיזציה של כורדיסטן
אסלאמיזציה המונית של כורדים בחבל כורדיסטן לא התרחשה עד לתקופת שלטונו של עומר בן אל-ח'טאב, הח'ליף השני של ח'ליפות הראשידון בין השנים 634 ו-644.[33][34] הכורדים באו לראשונה במגע עם צבאות מוסלמים-ערביים במהלך הכיבוש המוסלמי של מסופוטמיה (אנג') בשנת 637. השבטים הכורדים היו גורם חשוב באימפריה הסאסאנית, ובתחילה נתנו לה תמיכה חזקה בניסיון לעמוד בפני פלישת הצבאות המוסלמיים הזרים, בין השנים 639 ו-644. ברגע שהיה ברור שהסאסאנים בסופו של דבר לא ינצחו בקרב, כמה מנהיגי שבטים כורדים נכנעו לפולשים המוסלמים וחברי השבטים שלהם הלכו בעקבותיהם וקיבלו על עצמם את האסלאם, בעוד שאחרים המשיכו להתנגד לניסיונות האסלאמיזציה של הערבים נגדם במשך המאות שלאחר מכן.[35] הח'ליפויות האסלאמיות הריכוזיות, כולל הח'ליפות האומיית והח'ליפות העבאסית, נאבקו לעיתים קרובות להפעיל שליטה עקבית על כורדיסטן. הגאוגרף הערבי יאקות אל-חמאווי תיאר את הכורדים בעמק שהרזור (אנג') כ-"מתקוממים ומתנגדים לסמכות הח'ליפים" וציין כי הח'ליפים הערבים "מעולם לא הכניעו אותם לחלוטין".[36][37]
שבטים כורדים מתועדים ככאלה שהשתתפו במרידות רבות ברחבי האזורים השונים של חבל כורדיסטן לפולשים המוסלמים-ערבים, מאזור ג'זירה (אנג') שבסוריה, עמק שהרזור ומוסול שבעיראק ועד אספהאן ובהמדאן שבאיראן. דוגמאות לכך כוללות מרידות בשנים 645 ו-659, ושתי מרידות בשנת 666, שתיים באהוואז ובפרובינציית פארס, המרידות נגד בית אומיה בשנים 685, 702 ו-708, מרידות נגד העבאסים בשנים 840, 846 ו-866 כאשר העבאסים כבשו את מוסול, מרד מוסול בראשות הנסיך הכורדי ג'עפר אבן פהרג'יס בשנת 902, מרד שהרזור בראשות אבי רביע אל-כורדי, מרד נוסף במוסול בראשות מוחמד אבן בילאל אל-כורדי ומרד אספהאן בראשות עבדאללה אבן איברהים אל-כורדי. מספר ערים כורדיות, כולל דינאוור (אנג') וחולוואן (אנג'), נהרסו על ידי צבאות הח'ליפות כתוצאה ממרידות חוזרות ונשנות של הכורדים בהם.[36][38]
מרכז אסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר תושבי אפגניסטן, שהיו בודהיסטים במקור, התאסלמו בעקבות מאמצי האסלמיזציה האומיים, במיוחד תחת שלטונם של השאם אבן עבד אל-מלכ ועומר השני. מאוחר יותר, החל מהמאה ה-9, הסאמאנים, שהשורשים שלהם נובעים מאצולה זורואסטרית, הפיצו את האסלאם הסוני ותרבות אסלאמו-פרסית עמוק בלב מרכז אסיה. האוכלוסייה באזורים הללו החלה להתאסלם במספרים משמעותיים, בעיקר בטראז, בקזחסטן של ימינו. התרגום המלא הראשון של הקוראן לפרסית התרחש בתקופת שלטונם של הסאמאנים במאה ה-9. על פי היסטוריונים, באמצעות עבודת האסלמיזציה הקנאית של השליטים הסאמאנים, עד 30,000 איש מהעמים הטורקיים הצהירו על היותם מוסלמים, ומאוחר יותר, תחת שלטון הע'זנווים (אנג'), המספר עלה ל-55,000 איש (תחת האסכולה החנפית). לאחר השושלת הצפארית והסאמאנים, כבשו הע'זנווים מחדש את טרנסאוקסאניה ופלשו לתת-היבשת ההודית במאה ה-11. לאחר מכן באו שושלת ע'וריד (אנג') ושושלת טימוריד (אנג'), שהרחיבו עוד יותר את השפעת האסלאם והגיעו עד חבל הארץ של הבנגל.
תת-היבשת ההודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אסלאמיזציה בפקיסטן, אסלאמיזציה בבנגלדש
ההשפעה האסלאמית הורגשה לראשונה בתת-היבשת ההודית בתחילת המאה ה-7 עם ההגעה של סוחרים ערבים. הסוחרים נהגו לבקר באזור מלבר, ששימש כקשר בינם לבין נמלי דרום-מזרח אסיה לצורך מסחר, עוד לפני שהאסלאם התבססה בחצי האי ערב. על פי ההיסטוריונים אליוט ודאוסון בספר שלהם "ההיסטוריה של הודו כפי שסופר על ידי ההיסטוריונים שלה" (אנג') שיצא לאור בשנים 1866–1877, הספינה הראשונה שנשאה נוסעים מוסלמים נראתה בחוף ההודי כבר בשנת 630 לספירה. המסגד ההודי הראשון נבנה ככל הנראה בשנת 629 לספירה, לכאורה לבקשתו של שליט לא ידוע משושלת צ'רה (אנג'), בימי חייו של מוחמד (בערך 571–632) בעירייה קודונגלור (אנג'), במדינת קרלה, על ידי מאליק דינר (אנג') שנולד בכופה, דרום עיראק.
בבנגל, סוחרים ערבים סייעו בהקמת נמל צ'יטגונג, בצ'יטגונג, בנגלדש של ימינו, על מנת להיות בעלי גישה נוחה יותר להפיץ את האסלאם באזור ממקומות מרוחקים. פעילים סופיים שפעלו עבור אסלמיזציה התיישבו באזור כבר במאה ה-8.[39][40]
בספרו "היסטוריה עתיקה וימי ביניים של הודו" ה. ג'. רולינסון טוען כי המוסלמים הערבים הראשונים התיישבו בחוף ההודי בחלק האחרון של המאה ה-7. הטענה שלו מאושרת גם על ידי ג'. סטורוק בספרו "מדריכי מחוזות דרום קנארה ומדראס" ועל ידי הפילוסוף הארידאס בהטצ'אריה בספרו "מורשת התרבות של הודו" מ-1956. סוחרים ערבים הפכו למפיצי האסלאם לכל מקום שאליו הגיעו.[41] עם זאת, התרחבות הכיבוש המוסלמי בתת-היבשת ההודית (אנג') במהלך אלפי השנים הבאות, היא זו שביססה את האסלאם באזור. בתוך התהליכים הללו הפך גם מושג האסלאם לכפייה זרה והזדהות עם ההינדואיזם הפכה למצב טבעי של הילידים בתת-היבשת שהתנגדו לכיבוש הזר. כישלון הפרויקט הערבי לאסלאמיזציה של תת-היבשת ההודית מודגש מאוד בפוליטיקה שהובילה לחלוקת הודו ולאלימות הקהילתית בין פלגים שונים עם האוכלוסייה המוסלמית באזור שהתקיימו באותה תקופה ועד היום.
קיימת מחלוקת ניכרת לגבי האופן שבו התרחשה ההתאסלמות בתת-היבשת ההודית, שמיוצגות בדרך כלל על ידי האסכולות הבאות: התאסלמות הייתה שילוב, בתחילה על ידי אלימות, איום או לחץ אחר נגד המתאסלם, תהליך חברתי-תרבותי של התפשטות ואינטגרציה לאורך תקופה ממושכת לתחום התרבות המוסלמית הדומיננטית והפוליטיקה בכללותה, התאסלמות התרחשה מסיבות לא דתיות אלא פרגמטיזם, כגון קבלה חברתית בקרב האליטה השולטת המוסלמית או עבור הקלה במיסים, שילוב, שנעשה תחילה תחת לחץ חברתי להתאסלם, ולאחר מכן ההתאסלמות נעשתה מרצון או הטענה כי רוב המוסלמים הם צאצאים של ערבים או מהגרים מהרמה האיראנית.
פעילים מוסלמים שפעלו עבור אסלמיזציה של תת-היבשת ההודית מילאו תפקיד מפתח בהפצת האסלאם בהודו, כאשר חלק מהם אף לקחו על עצמם תפקידי סוחרים על מנת להצליח במטרה שלהם. לדוגמה, במאה ה-9, האסמאעילים שלחו פעילים ברחבי אסיה לכל עבר תחת מסווה שונה, לעיתים קרובות כסוחרים או כסופיים, והתבקשו לדבר עם מתאסלמים פוטנציאליים בשפה שלהם. חלק מהפעילים האסמאעילים נסעו להודו ולקחו על עצמם את המשימה גם לעבוד בה כדי להפוך את האסלאם למקובלת על ההינדים. לדוגמה, הם ייצגו את עלי בן אבי טאלב כ-"אווטאר העשירי" (התגלות של אל בצורה גשמית) של האל ההינדי וישנו (אשר לפי המסורת, יש לו 10 התגלויות מרכזיות) וכתבו מזמורים ופוראנות (אנג') מהדיות (ז'אנר רחב של ספרות הינדית הכולל מגוון רחב של נושאים, במיוחד אגדות וסיפורים מסורתיים אחרים) במאמצים לכבוש את ליבם של ההינדים ולגרום להם להתאסלם. בפעמים אחרות, התאסלמויות הושגו בשילוב עם מאמצי ההפצה של השליטים. לדברי חוקר הארצות המרוקאי אבן בטוטה, השושלת הח'לג'ית עודדה את ההתאסלמות בכך שהפכה את המנהג להציג מתאסלם בתואר של סולטאן, והייתה מלבישה מתאסלמים בגלימה מפוארת ומעניקה להם צמידים עשויים זהב. בתקופת שלטונו של שליט סולטנות דלהי, מוחמד בח'תיאר ח'לג'י, בבנגל, פעילים מוסלמים השיגו את ההצלחה הגדולה ביותר שלהם מבחינת מספר המתאסלמים.
האימפריה המוגולית, שנוסדה על ידי באבור, צאצא ישיר של טימור לנג וג'ינגיס חאן, הצליחה לכבוש כמעט את כל דרום אסיה. למרות שסובלנות מסוימת נראתה בתקופת שלטונו של הקיסר המוגולי השלישי אכבר, שלטונו של הקיסר אורנגזב הוביל להקמתו באופן מלא של דין השריעה, הדין האסלאמי, ואת ההטלה מחדש של מס הג'יזיה על לא-מוסלמים, באמצעות עריכת פתאווה-א-עלמגירי (אנג'), אוסף מהמאה ה-17 המבוסס על השריעה בנושאים של מדינאות, אתיקה כללית, אסטרטגיה צבאית, מדיניות כלכלית וענישה, ששימש כחוק וגוף ויסות עיקרי של האימפריה המוגולית, וידוע כ-"תקציר הגדול ביותר של החוק המוסלמי בתקופת הודו המוגולית". כחלק משורת המגבלות שהטיל אורנגזב על לא-מוסלמים הוא אסר על בניית מקדשים הינדיים חדשים והרס מקדשים קיימים שבמקומם הקים מסגדים, רדף את הסיקים בחבל הפנג'אב, הוציא להורג את המיסטיקן האיראני-יהודי שהתאסלם סרמד קשאני בעוון "כפירה" והתנכל באופן כללי לקהילה היהודית-הודית של בני ישראל עד שבשנת 1674 קיסר האימפריה המראטהית ההינדי שיוואג'י שלח לו מכתב חריף וביקש שיפסיק לרדוף את היהודים. צעדים אלו גרמו לניכור כה רב עד שכבר לפני מותו החלו מאבקי כוח ברורים באימפריה.
המוגולים, שכבר סבלו מדעיכה הדרגתית בתחילת המאה ה-18, נכבשו על ידי נאדיר שאה (אנג'), שליט השושלת האפשארית. דעיכת המוגולים סיפקה הזדמנויות לאימפריה המראטהית, לאימפריה הסיקית, לממלכת מייסור, לנוואבים של בנגל (אנג'), ולניזאמים של היידראבאד להפעיל את השליטה שלהם על אזורים גדולים של תת-היבשת ההודית. בסופו של דבר, לאחר שמלחמות רבות דיללו את כוחה, האימפריה המוגולית התפרקה למעצמות קטנות יותר כמו הנוואב השיעי מבנגל, הנוואב של עוואד (אנג'), הניזאם של היידראבאד וממלכת מייסור, שהפכה למעצמה הכלכלית והצבאית האסייתית העיקרית בתת-היבשת ההודית.
דרום-מזרח אסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד לפני שהאסלאם התבסס בקרב הקהילות האינדונזיות, מלחים וסוחרים מוסלמים ערבים ביקרו לעיתים קרובות בחופי אינדונזיה המודרנית. רוב המלחים והסוחרים המוקדמים הללו הגיעו מנמלי הח'ליפות העבאסית שהוקמו לאחרונה בבצרה ובדבל (אנג'). המון מהדיווחים המוסלמיים המוקדמים ביותר על האזור מציינים את נוכחותם של בעלי חיים, כמו אורנגאוטנים וקרנפים, וסחורות סחר תבלינים יקרות ערך כמו ציפורן, אגוז מוסקט, גלנגל וקוקוס.
האסלאם הגיעה לראשונה לדרום-מזרח אסיה דרך סוחרים מוסלמים-ערבים לאורך נתיב הסחר הראשי בין אסיה למזרח הרחוק, לאחר מכן דרך מסדרים דתיים סופיים (אנג') ולבסוף התגבשה באמצעות הרחבת אדמות תחת שליטים שהתאסלמו והקהילות שלהם. הקהילות הראשונות קמו בצפון סומטרה (אצ'ה, אינדונזיה) ומלאקה (מלזיה) שמהם הופצו לאורך נתיבי הסחר באזור. אין אינדיקציה ברורה למועד בו האסלאם הגיעה לראשונה לאזור. עם זאת, הכתבים המוסלמיים הראשונים על מצבות נראו בשנת 1082.
כאשר הסוחר וחוקר הארצות הוונציאני מרקו פולו ביקר באזור בשנת 1292, הוא ציין שמדינת הנמל העירונית פאורלאק (אנג'), מזרח המחוז אצ'ה באינדונזיה של ימינו - הייתה מוסלמית. מקורות סיניים מתעדים נוכחות של משלחת מוסלמית לקיסר ממלכת פאסאי (אנג') בשנת 1282. דיווחים אחרים מספקים עדויות למוסלמים שנכחו בממלכת מלאיו (אנג') הבודהיסטית, בעוד שאחרים מתעדים נוכחות של סוחרים מוסלמים מפרובינציות כמו פוג'יין. התפשטות האסלאם עקבה בדרך כלל אחרי נתיבי הסחר מזרחה דרך האזור שהיה בודהיסטי ברובו, וחצי מאה לאחר מכן, במלאקה, קמה השושלת הראשונה של סולטנות מלאקה (אנג') בקצה הרחוק של הארכיפלג, בעקבות התאסלמותו של פרמסווארה, מייסד השושלת, שאימץ את השם "מוחמד איסכנדר שאה", לאחר נישואיו לבת של שליט פאסאי מוסלמי.
בשנת 1380, מסדרים דתיים סופיים הפיצו את האסלאם למינדנאו. האי ג'אווה היה מושבה של הממלכה העיקרית של האזור, אימפריית מג'פהיט, שנשלטה על ידי שושלת הינדואית (עם נוכחות בודהיסטית משמעותית). ככל שהמסחר באזור גדל עם שאר העולם המוסלמי, ההשפעה האסלאמית התרחבה לחצר המלוכה במיוחד אחרי שכוחה הפוליטי של האימפריה דעך, וכך, עד שהראג'ה קרטאוויג'איה (אנג') התאסלם בשנת 1475 בידי השייח' סופי שנקרא בשם "רחמט", הסולטנות כבר הייתה בעלת אופי מוסלמי. בווייטנאם, אנשי הצ'אם (אנג') התאסלמו בעקבות הקשרים שהיו להם עם סוחרים ופעילים מוסלמים מקלנטן.
כוח מניע נוסף לשינוי המעמד השולט באזור היה הרעיון בקרב הקהילות המוסלמיות הגדלות באזור, כאשר שושלות שלטו - לנסות ליצור קשרי קרבה אליהם באמצעות נישואים. כך, עד שהמעצמות הקולוניאליות הגיעו במאה ה-17, כלל האזור עד גינאה החדשה היה מוסלמי ברובו המכריע עם מיעוטים אנימיסטים.
דגלי הסולטנויות באיי הודו המזרחיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סולטנות בנטן
סולטנות צ'ירבון
סולטנות יוגיאקרטה
סולטנות מטאראם
סולטנות סולו
ממלכת פגארויונג
סולטנות דלי
אסיה הפנימית ומזרח אירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הכיבוש המוסלמי של טרנסאוקסאניה
באמצע המאה ה-7 לספירה, לאחר הכיבוש המוסלמי של פרס, האסלאם חדרה לאזורים שהפכו מאוחר יותר לחלק מרוסיה האירופית. דוגמה מאוחרת יותר של מאות שנים, שניתן למנות בין ההתפשטויות המוקדמות ביותר של האסלאם למזרח אירופה, התרחשה באמצעות פעילותו של אסיר מוסלמי מתחילת המאה ה-11, שהביזנטים לכדו במהלך אחת מהמלחמות שלהם נגד המוסלמים. הוא הובא לשטח הפצ'נגים, שם אסלאם לא-מוסלמים.[42] מעט ידוע על ציר הזמן של האסלאמיזציה של "אסיה הפנימית" (אנג') ושל העמים הטורקיים שחיו מעבר לגבולות הח'ליפות. בסביבות המאות ה-7 וה-8, התקיימו כמה מדינות של עמים טורקים - כמו הכוזרים והטורגש (אנג'), שלחמו נגד הח'ליפות הערבית כדי לעצור את הערביזציה והאסלאמיזציה באסיה. מהמאה ה-9 ואילך, הטורקים (לפחות באופן אינדיבידואלי) החלו להתאסלם. הבולגרים של הוולגה (שמהם מגיעים השורשיהם המוסלמים של הטטרים המודרניים סביב נהר הוולגה) אימצו את האסלאם עד המאה ה-10 תחת הסולטן אלמיש. כאשר הנזיר הפרנציסקני ומגלה הארצות וילם מרוברוק ביקר במחנה של באטו חאן, מייסד חאנות אורדת הזהב, אשר השלים לאחרונה (בשנות ה-1240) את הפלישה המונגולית לבולגריה של הוולגה (אנג'), כחלק מהמסעות שלו ברחבי האימפריה המונגולית באסיה, הוא הצהיר באומרו "אני תוהה איזה שטן נשא את המשפט של מצ'ומט לשם" (איות אירופאי לשמו של מוחמד שמופיע בטקסטים נוצריים מימי הביניים בהקשרים שליליים).
השושלת הקרא-ח'אנית עם הח'אנות בעלת אותו השם, פעלה הרבה יותר באזוא המזרח, שהוקמה על ידי קרלוקים (אנג') שהתאסלמו תחת הסולטן סאטווק בוגרה חאן (אנג') באמצע המאה ה-10. עם זאת, ההיסטוריה המודרנית של האסלאמיזציה של האזור מתוארכת לעידן אורדת הזהב של בנו של ג'ינגיס חאן, ג'וצ'י, שייסד את הממלכה, שפעלה משנות ה-1240 עד 1502. קזחים, אוזבקים ומספר אוכלוסיות מוסלמיות שהיום מהוות חלק משטחה של רוסיה, חולקות את השורשים המוסלמיים שלהם מאז עידן הממלכה. על אף שברקה חאן (אנג') הפך למלך המונגולי הראשון שאימץ את האסלאם באופן רשמי, רק בזמן הרבה יותר מאוחר השינוי הפך למכריע כאשר המונגולים התאסלמו בהמוניהם מאה שנה לאחר מכן כאשר השליט המונגולי אוזבק חאן (1282–1341) התאסלם.
בעקבות הפלישה המונגולית למרכז אסיה (אנג') תחת שלטונו של הולאגו חאן ולאחר קרב בגדד (1258), השלטון המונגולי התפשט על פני כמעט כל הארצות המוסלמיות באסיה. המונגולים השמידו את החאנות ורדפו את האסלאם, ולבסוף, החליפו אותה בבודהיזם כדת המדינה הרשמית. עם זאת, בשנת 1295, הח'אן החדש מהשושלת האילח'אנית, ע'אזאן (אנג'), התאסלם, ושני עשורים לאחר מכן, אורדת הזהב תחת שלטונו של אוזבק חאן ששלט בין השנים 1313–1341 הלכה בעקבותיו. המונגולים נכבשו מבחינה דתית ותרבותית, מה שהביא לתקופה של סינתזה מונגולית-מוסלמית, שעיצבה את התפשטות האסלאם במרכז אסיה ובתת-היבשת ההודית.
בשנות ה-1330, השליט המונגולי של חאנות צ'אגאטאי התאסלם, מה שגרם לחלק המזרחי של הממלכה שלו, מוע'וליסטן (אנג'), שכלל רוב של נוודים שלא היו מוסלמים - למרוד. עם זאת, במהלך שלוש המאות הבאות, נוודים טורקים ומונגולים בודהיסטים, שאמאניסטים ונוצרים מהאזור ומשינג'יאנג התאסלמו גם הם בעקבות הנוכחות של מסדריים דתיים סופיים מתחרים ממזרח וממערב להרי פמיר. הנקשבנדיה הוא מהזרמים הבולטים שבמסדרים הללו, במיוחד ביטישאר (אנג'), שהייתה מדינה טורקית במחוז הסיני של שינג'יאנג בין השנים 1864 ל-1877, במהלך מרד דונגאן נגד שושלת צ'ינג. מוסלמים ממוצא מרכז אסייתי מילאו תפקיד מרכזי בכיבוש המונגולי של סין (אנג') בין השנים 1205–1279, אג'ל שמס א-דין עומר (אנג'), גנרל ממוצא טורקי שהשתתף בפלישה המונגולית לדרום-מערב סין, הפך למושל של יונאן בשנת 1274.
אירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]טארק בן זיאד היה מפקד מוסלמי שהוביל את הכיבוש המוסלמי של היספניה הוויזיגותית בין השנים 711–718 ונחשב לאחד המפקדים הצבאיים הבולטים ביותר בהיסטוריה האיברית. השם "גיברלטר" (הטריטוריה הבריטית של הממלכה המאוחדת של ימינו) הוא נגזר ספרדי של השם הערבי ג'בל טאריק (בערבית: جبل طارق, בעברית: "הר טארק") הקרוי על שמו.
לדברי ההיסטוריון יאקות אל-חמאווי, הזרם הבסורמני (אנג') של המוסלמים שחיו בממלכת הונגריה במאות ה-10 עד ה-13, הועסק כשכירי חרב על ידי מלכי הונגריה.
אל אנדלוס (ספרד)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הכיבוש המוסלמי של ספרד, אל-אנדלוס, מוזערבים, מורים, המארקה הספרדית, רקונקיסטה
ההיסטוריה של השלטון המוסלמי בחצי האי האיברי היא בין התקופות הנחקרות ביותר בהיסטוריה האירופאית. במשך מאות שנים לאחר הכיבוש המוסלמי, התיאורים האירופאים של השלטון המוסלמי בחצי האי היו שליליים. נקודות המבט האירופאיות החלו להשתנות עם הרפורמציה הפרוטסטנטית, שהובילה לתיאורים חדשים מצד פרוטסטנטים כלפי תקופת השלטון באזור כ-"תור זהב", מתוך תגובות שליליות לקתוליות המיליטנטית של ספרד לאחר 1500, כמה שנים לאחר שהסתיים עידן אל-אנדלוס והושלם תהליך הכיבוש מחדש של האי על ידי הממלכות הנוצריות.
_(14784104832).jpg)
גל ההתפשטות המוסלמית-ערבית לאחר 630 התפשט ברחבי צפון אפריקה, והגיע לסאוטה במרוקו של ימינו. ההגעה שלו התרחשה במקביל לתקופה של חולשה פוליטית בממלכה בת שלוש המאות שהוקמה בחצי האי האיברי על ידי הוויזיגותים הגרמאנים, שכבשו את האזור לאחר שבע מאות שנים של שלטון רומי. כתוצאה מכך צבא בראשות ערבים (שהיה בעיקר מורכבים מלוחמים ברברים) ניצל את חולשת הממלכה ופלש לחצי האי בשנת 711, וב-720 כבש את האזורים הדרומיים והמרכזיים שלו. ההתפשטות המוסלמית התקדמה אל ההרים של דרום צרפת, ולמשך תקופה קצרה שלטו המוסלמים בפרובינציה הוויזיגותית העתיקה ספטימניה (אנג'), מרכז העיר הצרפתית נרבון של ימינו. הח'ליפות המוסלמית נדחקה לאחור על ידי קרל מרטל (השר האחראי על הארמון הפרנקי) בפואטייה, וצבאות נוצריים החלו לדחוף את הכובשים הערבים דרומה, עד שקרל הגדול, מלך הפרנקים שידוע כ-"אביה של אירופה", הקים את "המארקה הספרדית" בסביבות שנת 795, שהשתרעה מברצלונה ועד נווארה של ימינו, ושימשה כאזור חיץ צבאי שהוקם לאחר הפלישה הכושלת של הח'ליפות האומיית לגאליה (אנג') (צרפת).
התפתחות מרכזית בהיסטוריה של ספרד המוסלמית הייתה שינוי שושלת שהתרחש בשנת 750 בח'ליפות הערבית, כאשר נסיך אומאי נמלט מטבח של המשפחה שלו בדמשק, נמלט לקורדובה שבספרד ויצר מדינה מוסלמית באזור. זו הייתה תחילתה של חברה מוסלמית מובהקת באזור, שבה אוכלוסיות נוצריות ויהודיות אירופאיות החלו להתגורר יחד עם אחוז הולך וגדל של מוסלמים ערבים. ישנם סיפורים רבים על צאצאים של ראשי מנהיגים ויזיגותיים ורוזנים רומאים שהמשפחות שלהם נאלצו להתאסלם בתקופה זו. האליטה המוסלמית המשיכה לגדול עם מספר התאסלמויות, כאשר במקביל לא-מוסלמים סבלו מאי-שוויון פוליטי ומיסוי שלא הוטל על מוסלמים. התוצאה הסופית הייתה, באותם אזורים בספרד שבהם השלטון המוסלמי נמשך הכי הרבה זמן, יצירת חברה שרובה דוברת ערבית עקב הטמעת התושבים הילידים - המולאדים (אנג'), שרובם היו צאצאים ילידיים של וויזיגותים והיספנו-בסקים מקומיים שנאלצו להתאסלם ואימצו את התרבות, הלבוש והשפה הערבית.
כאשר צאצאי הוויזיגותים וההיספנו-רומאים התרכזו בצפון חצי האי, בממלכות אסטוריאס, לאון, נווארה ואראגון, הם פתחו במערכה צבאית ארוכה המכונה "רקונקיסטה" שנמשכה לאורך פרק זמן שארך כ-700 שנים, מסוף המאה השמינית ועד לסוף המאה החמש-עשרה, שהחלה בניצחון הצבאות הנוצריים בקובאדונגה בשנת 722. המערכות הצבאיות נמשכו ללא הפסקה. בשנת 1085, אלפונסו השישי, מלך לאון כבש בחזרה את טולדו מידי המוסלמים. בשנת 1212, הקרב המכריע של לאס נבאס דה טולוסה (אנג') הביא להחזרת רוב חצי האי לממלכות הנוצריות. בשנת 1238, חיימה הראשון, מלך אראגון כבש את ולנסיה. בשנת 1236, העיר הרומית העתיקה קורדובה נכבשה מחדש על ידי פרננדו השלישי, מלך קסטיליה, ובשנת 1248, גם העיר סביליה נכבשה מחדש. השירה האפית המפורסמת מימי הביניים "קנטר דה מיו סיד" (אנג'), "שירת הסיד שלי", מספרת את חייו ומעשיו של פרננדו במהלך הרקונקיסטה.
.jpg)
לאחר מכן, המדינה האסלאמית שבמרכזה הייתה קורדובה התפצלה לממלכות קטנות רבות (שנודעו במונח טאיפות). ספרד המוסלמית התפרקה, הממלכות הנוצריות גדלו והתחזקו ומאזן הכוחות השתנה לרעתן של ממלכות הטאיפה. אמירות גרנדה המוסלמית האחרונה נכבשה לבסוף בשנת 1492 על ידי המלכה איזבלה מקסטיליה ופרננדו השני מאראגון בשנת 1499. בהמשך, המלכים הקתוליים שאפו ליצור ממלכה מאוחדת תחת הנצרות הקתולית, וסובלנות דתית הפכה לאיום על ביטחון הממלכה. האסלאם הוצא מחוץ לחוק על ידי המלכה איזבלה ב-1502, והמוסלמים הנותרים קיבלו ציווי להתנצר או לעזוב את חצי האי. מוסלמים עניים יותר (מוריסקוס) שלא יכלו להרשות לעצמם לעזוב, התנצרו לנצרות הקתולית באופן רשמי, אבל בפועל המשיכו במנהגים שלהם בסתר, בעודם מסתתרים מפני האינקוויזיציה הספרדית. מאז הכיבוש מחדש של הנוצרים, הממלכה הספרדית חשה מאוימת על ידי האימפריה העות'מאנית והפיראטים הברברים. המוריסקוס נחשדו בשיתוף פעולה עם האויב המוסלמי מבחוץ, מה שהוביל להחמרת הצעדים נגדם. לבסוף, הרשויות הבינו שהם אינם נוצרים אמיתיים בחיי היום יום והחליטו על גירוש המוני שלהם - שהוביל לסיום 900 שנה של נוכחות מוסלמית בספרד.
חבל הבלקן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – דוושירמה, האסלאמיזציה של אלבניה, האסלאמיזציה של בוסניה והרצגובינה
בהיסטוריה של חבל הבלקן, הזכרה של האסלאם הייתה, ונשארה, סוגיה פוליטית טעונה מאוד, שקשורה באופן מהותי לסוגיות של עיצוב זהויות לאומיות ותביעות טריטוריאליות יריבות בין מדינות החבל. השיח הלאומני המקובל בהיסטוריוגרפיה הבלקנית הנוכחית מגדיר את כל צורות האסלאמיזציה כתוצאה של מדיניות אסלמיזציה או דעוה שאורגנה באופן מכוון נגד נוצרים על ידי האימפריה העות'מאנית באזור. בכל מדינה בלקנית האסלאמיזציה התרחשה במשך מאות שנים בתקופה העות'מאנית, והאופי והשלבים שלה נקבעו גם על ידי התנאים הספציפיים של כל אזור. כיבושים עות'מאניים היו בתחילה ממניעים צבאיים וכלכליים, כאשר אסלמיזציה לא הייתה המטרה העיקרית. ניצחונות של האימפריה חגגו כולן את העובדה ששטחים לא-מוסלמים הפכו תחת שליטה מוסלמית, והדרך לשם לוותה באפליה מתמשכת כלפי לא-מוסלמים, אך המוקד העות'מאני בפועל היה ההכנסות ממיסוי של לא-מוסלמים (ג'יזיה) והפיכת הממלכות הנוצריות ליעילות לניצול עבור האימפריה, כאשר התמקדות באסלמיזציה הייתה משבשת את המטרה הזו.
סטנדרטים מוסלמים עות'מאניים של סובלנות דתית אפשרו "אומות" אוטונומיות (מילת) באימפריה, תחת חוקים אישיים משלהן ותחת שלטון המנהיגים שלהן. כתוצאה מכך, אזורים נרחבים בבלקן נותרו נוצריים במהלך השלטון העות'מאני. הכנסיות האורתודוקסיות-מזרחיות החזיקו במעמד גבוה באימפריה העות'מאנית, בעיקר משום שהפטריארך התגורר באיסטנבול ושירת כקצין באימפריה העות'מאנית. לעומת זאת, הקתולים-רומיים, למרות שהיו נסבלים בעיני השליטים העות'מאניים, נחשדו בנאמנותם למעצמה זרה (מוסד האפיפיור). כתוצאה מכך, ניתן לראות שהאזורים הקתוליים בבוסניה, קוסובו וצפון אלבניה חוו התאסלמות משמעותית יותר בסופו של דבר משאר האזורים, כאשר התבוסה של העות'מאנים מול האוסטרים בסוף מלחמת האימפריה העות'מאנית–הליגה הקדושה בשנת 1699 עם חתימת הסכם קרלוביץ הביאה לאובדן השליטה של האימפריה על שטחי הונגריה וקרואטיה הקתוליות שעברו לשליטת בית הבסבורג. הנוצרים לשעבר שנותרו באזורים הללו שהתאסלמו בחרו לעזוב את "ארצות הכפירה" ועברו לשטחים שעדיין היו תחת שלטון עות'מאני. בערך בנקודה הזו בזמן, רעיונות אירופאיים חדשים של לאומיות מטעם התנועה הרומנטית החלו לחלחל לאימפריה וסיפקו את הבסיס האינטלקטואלי לאידאולוגיות לאומניות חדשות ולחיזוק הדימוי העצמי של קבוצות נוצריות רבות כעמים כפופים לכובשים מוסלמים זרים.
ככלל, העות'מאנים לא דרשו מחסידי הנצרות היוונית-אורתודוקסית להתאסלם, עם זאת, רבים בכל אופן התאסלמו כדי להימנע מהקשיים החברתיים-כלכליים שהשלטון העות'מאני הטיל על לא-מוסלמים. בזו אחר זו, ארצות חבל הבלקן הצהירו על עצמאות מהאימפריה, ולעיתים קרובות הנוכחות של בני אותו מוצא אתני שאחד מהם התאסלם לאורך שנות השליטה העות'מאנית הציבה בעיה עמוקה של זהות מנקודת המבט של האידאולוגיה הלאומית החדשה הדומיננטית, שהגדירה את האומות באזור כחלק מהזרם הנוצרי-אורתודוקסי הדומיננטי המקומי.[43] חלק מהמוסלמים באזור בחרו לאחר מכן לעזוב את הארצות, בעוד שרבים אחרים גורשו בכוח למה שנותר מהאימפריה. ניתן לראות את השינוי הדמוגרפי הזה על ידי הירידה החדה במספר המסגדים בבלגרד, בירת סרביה של ימינו, ממעל 70 מסגדים בשנת 1750 (לפני עצמאות סרביה בשנת 1815) ל-3 בלבד בשנת 1850.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Norman A. Stillman, The Jews of Arab Lands, Jewish Publication Society, 1979, ISBN 978-0-8276-1155-9. (באנגלית)
- ↑ Leaving Islam in North America, National Review, 2017-02-03 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ About Us, exmuslims.org (באנגלית)
- ↑ דין שמואל אלמס, ארדואן: "תקומת איה סופיה מבשרת על שחרור אל-אקצא", באתר ישראל היום, 11 ביולי 2020
- ↑ שלמה נאמן, שינוי הסטטוס קוו בהר הבית - אפשרי, בעיתון מקור ראשון, 27 ביולי 2020
- ↑ אל"ם (מיל') טל בראון, איה סופיה בידיו, באתר ערוץ 7, 28 ביולי 2020
- ↑ Kaegi, עמוד 87
- ↑ משה שרון, קרבות ההכרעה בכיבוש סוריה על ידי המוסלמים - רקעם ומקורותיהם: מבט אחר, קתדרה 104, 2002, עמוד 43
- ↑ משה שרון. עמודים 33-34
- ↑ Haldon, עמוד 50
- ↑ Nicolle, David. Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria. עמודים 63-65
- ↑ Kaegi, עמוד 82
- ↑ משה גיל, היישוב היהודי, יהושע פראוור (עורך), ספר ירושלים – התקופה המוסלמית הקדומה 638- 1099, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ז, עמוד 135
- ↑ Conversion, Exemption, and Manipulation: Social Benefits and Conversion to Islam in Late Antiquity and the Middle Ages: Forcing taxes on those who refuse to convert, (PDF)
- ↑ Clive Holes, Modern Arabic: Structures, Functions, and Varieties, Georgetown University Press, 2004, ISBN 978-1-58901-022-2. (באנגלית)
- ↑ Marina Rustow, Heresy and the Politics of Community: The Jews of the Fatimid Caliphate, Cornell University Press, 2014-10-31, ISBN 978-0-8014-5529-2. (באנגלית)
- ↑ Chapter 9 The Last Revolt of Bashmūr (831 a.d.) in Coptic and Syriac Historiography, brill.com
- ↑ 117 - The Revolts of the Bashmuric Copts... - Text - SSG Vorderer Orient digital - MENAdoc-Sammlung, menadoc.bibliothek.uni-halle.de (בגרמנית)
- ↑ Modern Spoken Coptic and Community Negotiation of Linguistic Authenticity, digitalrepository.unm.edu
- ↑ X, Egypt plunged into state of emergency as Palm Sunday church bombings kill at least 44, Los Angeles Times, 2017-04-09 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Deadly explosions on Palm Sunday in two Egyptian churches, Ynetnews, 2017-04-09 (באנגלית)
- ↑ Shea, Nina (2017-06-20). "Do Copts Have a Future in Egypt?". Foreign Affairs (באנגלית אמריקאית). ISSN 0015-7120.
- ↑ Jihad in Islamic History: Doctrines and Practice, archive.org
- ↑ Christian-Muslim Relations. A Bibliographical History. Volume 5 (1350-1500), BRILL, 2013-06-28, ISBN 978-90-04-25278-3. (באנגלית)
- ↑ Britannica Educational Publishing, Middle East, Region in Transition: Egypt, Britannica Educational Publishing, 2010-10-01, ISBN 978-1-61530-392-2. (באנגלית)
- ↑ Kristen Stilt, Islamic Law in Action: Authority, Discretion, and Everyday Experiences in Mamluk Egypt, OUP Oxford, 2011, ISBN 978-0-19-960243-8. (באנגלית)
- ↑ World Directory of Minorities and Indigenous Peoples - Egypt : Copts of Egypt, Refworld (באנגלית)
- ↑ Donald P. Little, Coptic Conversion to Islam under the Baḥrī Mamlūks, 692-755/1293-1354, Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London 39, 1976, עמ' 552–569
- ↑ Western North African Christianity: A History of the Christian Church in Western North Africa, www.bethel.edu
- ↑ Stoller, Paul: Money Has No Smell, www.press.uchicago.edu
- ↑ Who wrote book Theologus Autodidactus ?| How was the Islamic golden age | How Islam spread ? |
- ↑ Shirin Akiner, The Caspian: Politics, Energy and Security, Taylor & Francis, 2004-07-05, ISBN 978-0-203-64167-5. (באנגלית)
- ↑ Bekir Biçer, İSLÂM COĞRAFYACILARININ ESERLERİNDE KÜRTLER HAKKINDAKİ RİVAYETLER (9. YÜZYIL – 13. YÜZYIL), Tarih Okulu Dergisi 2014, 2013-12-01, עמ' – doi: 10.14225/Joh416
- ↑ Tan, Altan. Kürt Sorunu. Timaş Yayınları. p. 67., kurdipedia
- ↑ David McDowall, A Modern History of the Kurds, Bloomsbury Academic, 1997, ISBN 978-1-86064-185-5. (באנגלית)
- 1 2 David McDowall, A Modern History of the Kurds, Bloomsbury Academic, 1997, ISBN 978-1-86064-185-5. (באנגלית)
- ↑ Dr.Zakaria (Heresh) Qaderi, The history of Kurd. From Guti to Khorramdinians, papers.ssrn, June 14, 2021
- ↑ Dr.Zakaria (Heresh) Qaderi, The history of Kurd. From Guti to Khorramdinians, papers.ssrn, June 14, 2021
- ↑ New Age | The Outspoken Daily, www.newagebd.com
- ↑ Mohammad Yusuf Siddiq, Epigraphy and Islamic Culture: Inscriptions of the Early Muslim Rulers of Bengal (1205-1494), Routledge, 2015-11-19, ISBN 978-1-317-58745-3. (באנגלית)
- ↑ Genesis and Growth of the Mappila Community | MeraWatan : Jaihoon.com, jaihoon.com
- ↑ Sir Thomas Walker Arnold, The Preaching of Islam: A History of the Propagation of the Muslim Faith, A. Constable and Company, 1896. (באנגלית)
- ↑ I. Blumi, Reinstating the Ottomans: Alternative Balkan Modernities, 1800-1912, Springer, 2011-05-09, ISBN 978-0-230-11908-6. (באנגלית)
