האויב שבפנים (2026) - ביקורת
תשכחו מכל מה שידעתם על הסרטים של הזכיון, זאק קרגר פותח עידן חדש של אימה
פרנצ'ייז Resident Evil ידע מאז ומתמיד עליות ומורדות. בשביל Capcom היא נחשבת לאחת מסדרות הדגל המצליחות שלה, עם שיא נוסף בזירת הגיימינג Resident Evil Requiem שיצא ממש השנה. ומה לגבי הסרטים? זה סיפור אחר. תחילת סדרת הסרטים של "האויב שבפנים" נראתה מבטיחה למדי מבחינה סיפורית, אך הכל השתבש עם כל סרט חדש שיצא. כעת חמש שנים אחרי יציאתו של "האויב שבפנים: ברוכים הבאים לראקון סיטי", סוני הגיעה למסקנה שהגיעה העת לעשות ריבוט לפרנצ'ייז הסרטים עם במאי אימה שחתום ברזומה שלו על "ברברי" ו- "שעת הנעלמים", שני סרטי אימה שעשויים היטב. אין ספק שסרט החדש של "האויב שבפנים" עם השילוב של זאק קרגר זה מתכון שיכול לכוון להצלחה.
20 דקות. 20 דקות זה כל מה שצריך.
לפני כמה שבועות זכיתי לראות 20 דקות מתוך הסרט החדש, ותקוותי הייתה שהאיכות שלהן תישמר לאורך הסרט המלא. ובכן, לא רק שהוא שמר היטב על האיכות הזו, זה אף השתפר.
העלילה של "האויב שבפנים" 2026 מתרחשת בסמוך לאירועי המשחק השני בו מככבים קלייר רדפילד וליאון ס. קנדי. אילו מה שמבדיל את הסרט מהמשחק, זה המיקום שלו. בעוד ש-Resident Evil 2 מתרחש בראקון סיטי בתחנת המשטרה, עלילת הסרט לא מקושרת לדמויות מהמשחק, ומתרחשת באותה העיר רק במיקום שונה. התוצאה מוצלחת. קרגר הדגיש כמה וכמה פעמים שהסרט שלו הולך להתמקד בהתקדמות השחקן בעולם, אחת ההחלטות המוצלחות שעשה על מנת לא להיכנס לתוך בור שמעט אנשים מצליחים לצאת ממנו בסצינת עיבודי משחקי הוידאו.
הסרט, כיאה למשחק, עוקב אחר בריאן (אוסטין אברמס), רק בניגוד לעבר הצבאי המאפיין את רוב הדמויות בסדרה - הוא איש פשוט שבא לעשות את עבודתו בתור שליח רפואי. אבל במקום להעביר תיק רפואי למקום מקומי בעיר, הוא מקבל ג'וב מסוכן - עליו להעביר ערכה רפואית לבית החולים בראקון סיטי, ומפה מתגלגלת שרשרת אירועים מופרעת, כשכל תחנה מפתיעה ומגעילה יותר מקודמתה.
בניגוד לסרטי אימה אחרים, שמשתדלים להציב במרכז התמונה כמה דמויות ראשיות, "האויב שבפנים" 2026 הולך על אינטימיות. נרטיב הסרט מתכתב רק עם דמות אחת. אוסטין אברמס מוביל את המסע הזה לבדו. זו למעשה אחת הבחירות המבריקות ביותר של קרגר, לנסות להטמיע את אווירת המשחקים בתוך העלילה מהפרספקטיבה של אברמס שהוא במילים אחרות השחקן אותו אנחנו מגלמים. כל פיסה קטנה כאן כמו חיפוש אחר תחמושת, חפצי רפואה ודרכי מילוט הם חלק מהדנ"א שהפכו את הפרנצ'ייז לאייקוני.
בעיני צופים שלא מכירים את חומר המקור זה עשוי להיראות מעט קלישאתי. עם זאת, זו גם באחת הסיבות למה קרגר צלח במשימה. הרעיון בעיני היה למצוא את הדרך הכי נכונה לתרגם משחק למרקע, באופן שלא ירגיש יותר מדי Fan Service, עם Easter Eggs בטעם טוב, ולהטמיע אלמנטים שיספקו מעריצים וצופים חדשים כאחד, וכאן הוא הצליח לבצע הום ראן בכל פרמטר.
מי ששיחק יודע מה בדיוק עובר על העולם, ומי בין היתר האחראים על המגפה הזו. פה אני אשים כוכבית קטנה שהסרט לא ממש מספק הסברים בנושאים האלה. אנחנו מודעים לכך שבריאן עובר מנקודה A לנקודה B. בין לבין מספק רגעים קומיים הודות לקרגר, ובסופו של דבר - אחרי מסע מפרך ושבירת קונבנציות, הצופה הסטנדרטי לא בהכרח יבין מה פשר המגיפה הזאת או הווירוס (בשביל זה קיימים יותר מ-10 משחקי וידאו). כמובן שלמעריצים ברור מראש איך פרצה המגפה. הסרט מכבד את זה ולא מציף אתכם באקספוזיציה - גם כמעט אין פה זמן לדברים הללו. חבל שהסרט לא מפרט מעט יותר על הרקע בשביל מי שלא מכיר, אך הוא מספיק מבדר וסוחף בפני עצמו.
ובשביל לבדל את עצמו מסרטי זומבים רגילים, קרגר דאג להפיח חיים חדשים בעולם של "Resident Evil" על המסך הגדול. החל מהאווירה הסיזיפית והביזארית ועד למוטציות החולניות. יש פה הכל מהכל, וזאת בעוד שהוא שומר על אותה רמת סטרס ובדידות בתוך עולם מטריד ומפחיד לדמות הראשית.
מטריות, כוכבים ומה שביניהם.
כיאה לסגנון של קרגר הסרט לא לוקח את עצמו לגמרי ברצינות - זה נותן לכל מיני אלמנטים כמו הויזואליות הדיסטופית לזרוח, וגם הופעתו של אברמס מוכיחה שהוא אכן מסוגל להוביל סרט בפני עצמו. זאק יודע ומבין לחלוטין מה גורל העולם, בין היתר מתוך היותו מעריץ של המשחקים. הוא מספק לשחקן הראשי פלטפורמה לפרוח ותוך כדי המסע להישאב לתוך הטירוף של היקום הזה, ואנחנו הצופים יחד איתו. העולם חסר אונים כבר מבעוד מועד, ואין בו שבריר של תקווה - זה היבט שעובד למסך בהצלחה רבה. המסע הזה מתעצם לסרט קצבי, גרוטקסי וכיפי, והמעריצים בפרט יבחינו בדמיון של האישיות לזאת במשחק.
דריוז וולסקי, שאחראי בין היתר על הסינמטוגרפיה בסרטי "שודדי הקאריביים", עומד גם מאחורי הצילום ביצירה החדשה. יחד עם הבימוי, הוא מצליח להעביר בצורה הטובה ביותר את אווירת המשחק, באמצעות מעברים חלקים מגוף שלישי לגוף ראשון, פוקוס שעוקב אחר הדמות, משחקי תאורה בין צל לאור - ולא רק דרך התמונה, אלא גם באמצעות הסאונד.
לתאר זאת במילים לא באמת יעשה עם זה צדק. האופן שבו הסאונד והצילום עובדים כמקשה אחת הוא יוצא דופן, אלמנט שנדיר למצוא כיום. זהו גם מוטיב שחוזר על עצמו כמה פעמים לאורך הסרט, אך בכל פעם היוצרים משנים פרטים קטנים פה ושם, כך שהתוצאה עדיין מצליחה להעניק לצופה תחושה כאילו הוא עצמו אוחז בשלט.
הדגשתי פעם אחר פעם שמדובר במסע של אדם אחד. ובכן, זה נכון - אם לא מחשיבים את דמויות ה־NPC ששזורות לאורך הדרך, בהן פול וולטר האוזר, זאק צ'רי וקאלי רייס. הן אמנם משמשות ברובן כאורחות במסע, אך בזמן המסך המוקצב להן הן מסייעות לגיבור הראשי בניסיונו לשרוד, ועושות זאת בצורה יעילה ואפקטיבית שמקדמת את המשך הסרט.
ההצלחה סביב "האויב שבפנים" משאירה אותי אופטימי שיש מקום לעוד אדפטציות חדשות של משחקי וידאו במדיום הקולנועי - מעבר ל"סוניק", שכבר עושה פלאים, ולסדרת "פולאאוט" המהממת. 2026 אף מסמנת שנה משמעותית במיוחד עבור Capcom בגיימינג, עם Onimusha, Pragmata, Monster Hunter Stories ו־Resident Evil Requiem. נכון שעדיין אי אפשר לומר בלב שלם שהדבר נכון גם בקולנוע, בעיקר משום ש"סטריט פייטר" טרם יצא, אבל כפי שאפשר לצפות מ־Capcom, נראה שעידן חדש של אדפטציות למשחקי וידאו עשוי עוד להפתיע אותנו.
פסק הדין
"האויב שבפנים" 2026 מציב סטנדרט חדש לעיבוד משחקי וידאו. זאק קרגר עלה על הנוסחה כיצד לשמור את זהות המשחקים רלוונטית למסך הגדול, בלי לגנוב את אור הזרקורים משחקן הראשי שלה. זו אדפטציה שעושה כבוד לפרנצ'ייז האייקוני עם מגוון Easter Eggs למעריצים, זומבים מעוותים, ושימור עיצוב העולם הביזארי של Resident Evil עד לרמה שהאדפטציות הקודמות מרגישות כמו חלום מעוות רחוק. על אף שאין לסרט עלילה עמוקה במיוחד, בסוף מדובר במסע הישרדותי בין החיים והמוות. בזכות צילום מבריק, הופעה נהדרת של אוסטין אברמס, והבימוי המצוין של קרגר עם נגיעות מהממות של אתנחתות קומיות בתוך מעטפת של גועל, חרדה, אימה ושבריר של אופטימיות, קל לומר שזה הסרט הטוב ביותר שלו. כך ניתן לסכם שנים של ציפייה ותהיה - זהו סרט שמבין את חוקי העולם של פרנצ'ייז שכבר מזמן הפך להיות בין הכי טובים בגיימינג, ועושה זאת בדרך הטובה ביותר שמעריצי אימה וגיימרים יכלו לבקש.
ביקורת: האויב שבפנים (2026)
