דברים מוזרים: עונה 5 - ביקורת

ב-15 ביולי 2016 עלתה לשידור אחת הסדרות המסקרנות שנוצרו לטלוויזיה בעשור האחרון. באותה תקופה "משחקי הכס" הייתה בשיאה ב-HBO, וינס גיליגאן המשיך להרחיב את יקום "שובר שורות" עם "סמוך על סול", והשאלה המתבקשת הייתה ברורה: האם סדרה על טבעית עם ניחוחות אימה וסטייל משוגע של שנות ה-80 היא באמת מה שהעולם היה צריך? התשובה, בדיעבד, היא כן מוחלט.

ארבעה ילדים מהעיירה הוקינס, שנכנסו לחיינו בזכות יוצרי הסדרה האחים דאפר, סחפו קהל מעריצים עצום והפכו את "דברים מוזרים" לאחת הסדרות הבולטות והאהובות בטלוויזיה המודרנית.

האחים דאפר בנו את העונה האחרונה בצורה מחושבת, עם דמות מאיימת במיוחד בדמות ווקנה, היישר מעולמות "מבוכים ודרקונים". לאחר הפינאלה המרשים של עונה 4, הציפיות שלי היו בשמיים. אך איך זה עובד בפועל?

כאשר התיישבתי לצפות בעונה האחרונה, פרק אחר פרק, בהתאם לאופן שבו שוחררה בנטפליקס במהלך דצמבר, ההתלהבות החלה לדעוך. ולא, זה לא משום ש"סוף המשחק" של הוקינס אינו מרגש, אלא מפני שכאשר מדובר בעונת סיום של סדרה, אני מצפה שהרף יועלה פי עשרה מכל עונה שקדמה לה. ובכן, יש לי לא מעט על מה לדבר.

התחלה גרנדיוזית

ההייפ לעונה האחרונה של Stranger Things היה בשיאו. מדובר בהייפ שלא זכור לי מאז ימי "משחקי הכס" – וכולנו ראינו איך זה הסתיים. אל העונה הזו הגעתי עם תחושת מוטיבציה וציפייה שהיא תהפוך לסדרה האהובה עליי ב-2025, אך לצערי הרב, משהו שם השתבש.

העונה הנוכחית בוימה על ידי שלושה יוצרים: האחים דאפר, שהם גם יוצרי הסדרה, פרנק דרבונט ("חומות של תקווה") ושון לוי ("דדפול & וולברין"). על הנייר זה נשמע מבטיח מאוד, ולמעשה אין כמעט טענות – עד לרגע שבו העונה מתחילה מאפס.

יש שיאמרו שזה לגיטימי לפתוח עם אקספוזיציה בשני הפרקים הראשונים, להעמיק בדמויות חדשות ולהוסיף רבדים ותככים חדשים ל־Lore של Stranger Things. אבל אם אתם שואלים אותי? בעונת סיום צריך להוציא את כל התותחים הכבדים, לבנות בקצרה – ולהתקדם במהירות לנקודות שבהן להשלכות יש משקל אמיתי.

בחלק הראשון של העונה מנסים לצמצם ולסגור כמה שיותר קצוות פתוחים. הסדרה אינה נפתחת באופן ישיר לאחר סיום העונה הרביעית, אלא מדלגת מעט בזמן, כאשר החבורה מנסה פעם נוספת לפענח את המסתורין האמיתי של ה־Upside Down. בזמן שהחיים בהוקינס ממשיכים כביכול כרגיל, דאסטין, וויל, לוקאס ומייק מתכננים לצאת להרפתקה אחת אחרונה – וקשה לומר שזה לא רגע מרגש.

אבל לאור בנייה כזו, ובעוד שווקנה עדיין לא יוצא לגמרי מהצללים, צריך להזכיר שהוא האיום המרכזי של העונה. כאן מתחילה אצלי תחושת חשש: שני פרקים חולפים, והעלילה מתקדמת בצעדים קטנים מאוד. ואז מגיע פרק 3, שביים פרנק דרבונט, ולאחריו פרק 4 - והכול משתנה.

העניינים מתחילים לחזור למסלול הנכון. העימותים בין דמויות חדשות לעונה, כמו דרק (ג'ייק קונלי), לבין האיום של הממד האחר, מקבלים סוף סוף משמעות. פרק 4, בעיניי, הוא מהטובים ביותר שהסדרה הציעה – אם לא הטוב שבהם – והוא אף נסגר בצורה מצוינת, שבונה היטב ובאופן חכם את החלק השני של העונה.

עם זאת, יש דמויות חדשות שהחלו לפתח בחלק הראשון של העונה, כמו ד"ר קיי (לינדה המילטון, "שליחות קטלנית"), אך ככל שהעונה מתקדמת מתברר שהדמות, שלכאורה אמורה להיות הבכירה והמשמעותית ביותר במערך הצבאי של העונה, אינה מנוצלת בצורה אפקטיבית. המניעים שלה מוסברים בעיקר באמצעות אקספוזיציה שמגיעה מדמות אחרת לחלוטין, ולא מתוך פעולה או בחירה נרטיבית שלה עצמה.

התוצאה היא שד"ר קיי הופכת לדמות ריקה מתוכן: לא בחלק השני, ובוודאי שלא בפינאלה. מדובר בדמות שברמת ההצגה הראשונית שלה הייתה יכולה לעורר לא מעט אנטגוניזם ואגרסיות מצד הצופים, אך ככל שהעלילה מתקדמת היא מרגישה חסרת תועלת נרטיבית.

עם זאת, ולזכותם של האחים דאפר ייאמר, החלק הראשון של העונה עדיין אינו הקש ששבר את גב הגמל. זה מגיע בהמשך, במה שמכונה "חלק 2".

מה לעזאזל?

בחרתי לפתוח בתת-הכותרת הזו בדרך ההתבטאות העדינה ביותר שיש לי כלפי החלק השני של העונה – פרקים 5 עד 7 – ההשלכות שהם מביאים איתם, והחששות לקראת פרק הסיום, שלא ממש צריך להיות מופתעים שהתבררו כמוצדקים. כאשר אנחנו נמצאים כפסע מסיום הסדרה, זו פשוט לא הדרך שבה רציתי לראות את הפרק השמיני נבנה.

היוצרים מנסים להעמיק את הרקע של דמותו של הנרי, שכן פיסת המידע המצומצמת שקיבלנו עליו בעונה הקודמת רק החלה לשרטט את קווי האישיות שלו. ואכן, ווקנה, הדמות הזוועתית, מקבל העונה פנים "חמות" יותר (כולל מראה חדש), אך ללא כל השפעה רחבה או משמעותית מעבר לכך.

שלושת הפרקים הללו מושפעים מתהליך קלישאתי ארוך ומעייף. אמנם נעשה ניסיון כן לבנות קשרים רגשיים ולסגור קצוות עלילתיים שנמתחו על פני כמה עונות, אך עולה השאלה האם זו הדרך הנכונה לעשות זאת. התשובה, מבחינתי, היא כן ולא.

הבמה הרחבה שלכאורה היו אמורים להעניק לדמויות כמו ווקנה – פשוט לא באמת מתממשת. ההשלכות הרבות שאיתן סיימנו את פרק 4 אינן מקדמות את העלילה באופן מהותי, לא ברמת הסיפור ולא ברמת הדמויות.

פרק 6, למשל, מספק פיסת מידע חיונית לכל הסדרה הזו, אך באותה נשימה גם גורר את העלילה לכיוון ביזארי. כל סדרה אחרת שמכבדת את עצמה בעונת סיום הייתה בוחרת כאן במהלך נועז באמת – כזה שהיה מעורר סערה, לטוב או לרע – וזאת למרות שהפרק עצמו סוגר קו עלילתי בצורה מרגשת מאוד.

כך, בתום שלושת הפרקים הללו, אנחנו מסיימים את החלק השני עם לא מעט קצוות סגורים עבור דמויות רבות. אבל השאלה המרכזית נותרת בעינה: איך כל זה מתבטא באיום הממשי? והתשובה, מבחינתי, היא שזה פשוט לא קורה. לעונה הזו, עוד לפני קו הסיום, היה צורך בפרק משמעותי נוסף – במיוחד עבור דמותו של ווקנה, ואפילו עבור הצבא, שאמור היה להוות איום בפני עצמו דרך דמותה של ד"ר קיי. במקום זאת, המניעים מוסברים בפרק אחד – ולבסוף לא נעשה איתם דבר.

ואם זה לא מספיק, צריך לדבר על הפרק ההוא. כן, פרק 7. אני זוכר שצפיתי בשלושת הפרקים ביום שישי, וזה לקח לי הרבה יותר זמן מהמצופה. מפרק לפרק, ככל שהתברר שהסדרה אינה מתקדמת בצורה מהותית באף אחד מקווי העלילה המרכזיים, כך גם החשק שלי הלך ודעך – עד שהגיע פרק 7.

פרק אחד לפני הסיום אמור להיות פרק השיא של הסדרה. זה הפרק שאמור לאגד את כל מה שחווינו לאורך השנים ולבנות את הקרקע לפרק סיום גרנדיוזי ואפי. ובכן, כל מי שראה את הפרק, נחשף למימז, או פשוט לא חי מתחת לסלע, יודע שמדובר בפרק עם דירוג הגולשים הנמוך ביותר בסדרה. יש מי שטוען שהוא גרוע אפילו יותר מפרק המסעות של אילוון בעונה השנייה – ואני לא מתכוון להתווכח איתם. גם לא להצדיק את תופעת ה־Review Bomb, אבל יש בטענות הללו גרעין של אמת.

אחרי ארבע עונות שבהן ההייפ סביב הסדרה היה בשיאו פעם אחר פעם, האחים דאפר בנו ציפייה מוצדקת לפרקי סיום חזקים, ולרוב גם סיפקו. כאן, לעומת זאת, נדמה – לפחות בעיניי – שהם הגיעו ללחץ מסוים מצד נטפליקס, שהוביל להחפצה של רעיון שהיה די ברור לכולם כבר בשלב כתיבת הפרק השביעי.

קרינג' היא לא מילה גסה, והסצנה ההיא – שהייתה ללא ספק משמעותית לשחקן (בלי ספויילרים, אל דאגה) – פשוט אינה הנקודה הנכונה לסיים בה פרק שאמור לפתוח את מערך הסיום הבומבסטי של הסדרה. קודם כל משום שהמידע הזה כבר היה ידוע לכולם, ושנית, כאשר כל החבורה עומדת מול האיום הגדול ביותר שלה מזה חמש עונות, באמת קשה להבין. מאיפה לעזאזל צצה הדרמה הזו?

שלושת הפרקים הללו לא קידמו באופן משמעותי את העלילה לעבר הפרק האחרון; פרק שאמור לסגור לא רק את העונה, אלא את הסדרה כולה. אם לומר בכנות, הוא לא רחוק מהרמה שראינו כבר ב-2017 בעונה השנייה, וייתכן שאפילו שפטתי אותו בחומרה יתרה.

שהחיינו והגיענו

הגענו לפרק האחרון. לפרק שאמור לסכם הכול. לפרק שאמור להביא הופעה מהפנטת של כל הקאסט ולהוביל להשלכות של הרגע האחרון. ובכן, זה כמעט קרה. בלי להיכנס לספויילרים, הפרק האחרון אכן מגיע לנקודת סיום. אף על פי שהאפילוג נמשך כ־40 דקות, לא הייתה לי בעיה ממשית עם אורכו, בעיקר לאור האופן שבו בוצעה השעה וחצי שקדמה לו.

זהו הפרק השני באורכו בסדרה, אחרי פרק הסיום של עונה 4, שאורכו עמד על שעתיים ו־22 דקות.

אבל דווקא בפרק ארוך שכזה, הציפייה לרגעים גרנדיוזיים ובוודאי כשמדובר בפרק שחותם את הסדרה עולה משמעותית. סיומה של Stranger Things נשען כולו על מה שקדם לו, וכפי שחששתי היוצרים ממשיכים לגעת בנושאים שנראו תחילה כמקרה חדפעמי לצורך סצנה סוחפת ותו לא. אלא שזה לא נעצר שם, ומריחת האקספוזיציה נמשכת גם כאשר העלילה כבר צועדת לעבר האיום המרכזי.

ואני תוהה לעצמי, בסדרה שכמעט תמיד הצליחה להתעלות על ציפיות הצופה בכל סוף עונה עם תחושת מתיחות, סצנות עוצרות נשימה והשלכות משמעותיות שהעצימו את האימה והגדירו את זהותה בהשראת סרטי שנות ה-80, האם כל זה פשוט התפוגג לו אל תוך ה-Upside Down?

לזכותם של האחים דאפר ייאמר שהם כן מצליחים לסגור קצוות עלילתיים, והאפילוג הוא ללא ספק הדבר הקסום ביותר שיש לעונה הזו להציע, אבל איפה התעוזה? מדובר בעונה אחרונה ותחושת ה-Plot Armor ממשיכה ללוות את הצופה לכל אורכה. נדמה שהשלכות וסיכונים הפכו לדבר שולי בכתיבה הטלוויזיונית של ימינו פשוט משום שאין כאלה. באף אחד מהפרקים לא ניתנה לדמויות מפתח הזדמנות אמיתית לתת מעצמן מעל ומעבר באופן שיביא עמו השלכות של ממש.

תמיד מרחף החשש לא ליפול למלכודת של העונה האחרונה של משחקי הכס, קללה ארורה בפני עצמה, אך לעיתים כדי שמשהו באמת ירגיש משמעותי ואפילו מרגש יותר ממה שקיבלנו חייבות להיות השלכות אמיתיות. במיוחד כשמדובר בקבוצה שנלחמת נגד מפלצות ונבל על. דמויות צריכות לצאת מהמעגל השטוח שלהן, ודמויות שנדחקו הצידה בחלק השני ולא קיבלו את פרק המפתח הראוי להן מגלות שגם שעתיים פשוט לא הספיקו.

אחרי כ־80 דקות בפרק האחרון, אנחנו מקבלים כ־40 דקות של אפילוג, שמטרתו לסגור קצוות פתוחים שנותרו. על פניו, זו לא בהכרח מערכה גרועה, ואודה שגם אני התרגשתי מעט. בסופו של דבר, הסיפור נחתם. תם ונשלם. זאת למרות חורים עלילתיים שנותרו בדרך – ויש לא מעט כאלה – ואולי גם מתוך תחושה פנימית מסוימת של הקלה שזה נגמר, וכל המערכה הזו אכן נעשתה מתוך תשוקה אמיתית ליצירה.

האחים דאפר הביאו לסיומו מסע של עשר שנים. ועדיין, קשה להתעלם מהתחושה שהעונה הזו יכלה להיות הרבה יותר טובה ממה שקיבלנו, פי כמה וכמה. אילו היוצרים לא היו נתקפים ב"פיק ברכיים", והיו מעזים באמת לגרום לדמויות שאנחנו כל כך אוהבים לשלם מחירים ולהתמודד עם השלכות של גבורה, ייתכן שהתוצאה הייתה אחרת. יש רגעים שבהם מנסים, לכאורה, לבנות מהלכים כאלה, אך בפועל מתברר שמדובר בהחלטות זהירות מאוד, לאורך כל העונה ובפרט בפרק הסיום.

זו הייתה עונת המאני טיים שלהם, וקשה לומר שהם נכשלו במשימה. אבל לדעתי, אילו היו לוקחים עוד כמה צעדים קדימה, אל עבר ימי הזוהר של Stranger Things, היינו מקבלים כאן עונה שהיא לא פחות מדליקטס.

מועדון Hellfire לנצח

אני מודע לכך שהייתי מעורב בדבריי בכל הנוגע לכתיבה ולבימוי, אך למזלי יש גם לא מעט טוב. רוב השחקנים עושים עבודה מצוינת. הכימיה בין גאטן מאטרצו (דאסטין) לג'ו קירי (סטיב) פשוט מחשמלת, והשניים מקסימים בכל רגע שהם חולקים יחד על המסך. מערכת היחסים האבהית בין מילי בובי בראון (אילבן) לדייוויד הארבור (הופר) ממשיכה להתהדק בצורה נפלאה, ומצליחה לרגש גם בשלב המאוחר הזה של הסדרה.

פין וולפהארד (מייק) ממשיך לגלם את המנהיג של החבורה, זה שמצליח לאחד את כולם סביבו. הסיום עצמו מקסים, בעיקר משום שהוא נתון לפרשנות – לא סגור לחלוטין, אך גם לא פתוח באמת. על פניו, האחים דאפר משלימים את ההסתערות שהחלה אי שם ב-2016. גם אם האפילוג עבד עבורי בצורה טובה, קשה להתעלם מהסיבה לכך: צמד היוצרים בחר ללכת על בטוח.

כמו כן, נטליה דייר (ננסי) וצ'ארלי היטון (ג'ונתן) נותנים מעצמם את המיטב ומציגים זוגיות טבעית ואמינה, כזו שמרגישה כאילו נלקחה מהמציאות היישר אל המסך. וינונה ריידר (ג'ויס) מצוינת כהרגליה, ואף מספקת הופעה רגשית נוספת ומלאת אמוציות, במיוחד בכל הנוגע לבנה וויל באיירס, בגילומו של נואה שנאפ. אין ספק שמתוך קאסט הילדים בעונה הזו, וויל הוא זה שקיבל את תשומת הלב הרבה ביותר, ובצדק, עם קו עלילתי משמעותי מאוד, מעצם היותו הדמות שממנה הכול התחיל עוד ב-2016. גם אם יש מקומות בכתיבה שלא בהכרח הייתי ממקם כך מבחינת טיימינג, ברמת המשחק מדובר בדמות המשמעותית ביותר שנואה שנאפ גילם עד היום.

מבין הדמויות החדשות שהוצגו העונה ניתן לציין את נל פישר (הולי, אחותו של מייק) ואת ג'ק קונלי. יש כמובן עוד לא מעט ילדים חדשים, אך בחרתי להתמקד בשניים שבלטו במיוחד. נל פישר אינה זרה לעולם השואוביזנס, והשתתפה בין היתר ב"להעיר את השד". בדמותה של הולי וילר, אשר לוהקה מחדש במיוחד לעונה האחרונה, היא עושה עבודה טובה מאוד, גם אם לעיתים נדמה שהיא מקבלת יותר זמן מסך מרוב הדמויות האחרות בעונה. סיבת הליהוק מחדש ברורה: הולי הפעם נדחפת לקדמת הבמה, הן נרטיבית והן ויזואלית. ישנם פרקים שלמים שבהם היא מופיעה למשך דקות ארוכות מהרגיל, ואין מדובר במשחק מונוטוני או משעמם, אך הדיאלוגים מתקדמים בצעדים קטנים ולעיתים גם נופלים לקלישאה. היא בהחלט לא משחקת רע, אך ייתכן שהיה נכון למתן מעט את זמן המסך שניתן לדמות. אחרי הכול, עברנו עשור שלם עם קבוצת ילדים אחרת, והניסיון להתחבר כעת לעוד אחת מוסיף עוד סיפור צדדי לעונה האחרונה, שלא באמת היה הכרחי.

וג'ק, המגלם את דרק, הוא בעיניי הכוכב הנסתר של העונה הזו. יש בו משהו שמזכיר את החוצפה של פעם, את רוח שנות ה-80 מהימים של "הגוניז". זו דמות חוצפנית עם ביטחון עצמי מופרז, ולמרות זמן מסך מצומצם מאוד – הוא משאיר רושם חזק בהרבה משחקנים רבים אחרים בעונה. מדובר בילד בן 14 בלבד, ולדעתי מהעונה הזו עוד נראה לא מעט מג'ק בעתיד הלא רחוק.

מעבר לקאסט הילדים והנערים, אי אפשר להתעלם ממאיה הוק, בתם של אומה תורמן ואית'ן הוק. כפי שהייתה אחת מנקודות האור בעונה השלישית והרביעית, גם הפעם ניתן לה תפקיד משמעותי יותר בפן האישי של הדמות. אך מסיבה לא ברורה, בדומה לדמויות נוספות שלא זכו לאור הזרקורים בעלילה הראשית, גם רובין מתחילה קו עלילתי מהותי – שלבסוף פשוט לא מוביל לשום מקום. למה? כי כך הוחלט. ולזכותה ייאמר שהיא ממש לא היחידה שנפגעה מכך.

בגזרת הדמויות החדשות מהמבוגרים נמצאת ד"ר קיי, וללא קשר לכמה שלינדה המילטון משחקת היטב – כן, שרה קונור למבוגרים שבינינו – התסריט והעריכה פשוט לא עשו עמה חסד. האחים דאפר בנו כאן דמות עם פוטנציאל ברור: שאפתנית, ממוקדת, כזו שיש לה מטרה אחת ונרטיב מתמשך, אך כל זה מתפרק לרסיסים ככל שהעונה מתקדמת. לינדה, כמו דמות נוספת שציינתי קודם, מבוזבזת לחלוטין. אנחנו מדברים על שרה קונור, כן? הדמות שלינדה גילמה ב-1991 ועמדה מול ה־T-1000. אז איך ייתכן שכאן לוקחים דמות שנבנתה היטב בחלק הראשון, ודוחקים אותה לפינה בחלק השני ובסיומו? הנוסחה כל כך פשוטה, שקשה להבין איך אפשר לפשל במשהו כזה.

אבל השחקן שבשבילי באמת היה הקמע של העונה הזו, ובו בזמן גם המבוזבז ביותר פרק אחר פרק, הוא מי שחיכיתי לראות ממנו הרבה יותר. מדובר בתגלית הגדולה של עונה 4, ולפתע בעונה הזו הפכו אותו לרכרוכי וחסר עוקץ. השחקן הוא ג'יימי קמפבל באוור, הלוא הוא ווקנה. רמת הזלזול בדמות הזו, כן הנבל המרכזי, היא מעבר לכל ביקורת. בכל פעם שהוא הופיע על המסך, מצאתי את עצמי משווה לרגעי השיא שלו בעונה הקודמת, והפערים פשוט עצומים, הן בדיאלוגים והן בקו הנרטיבי של הדמות. אני באמת מנסה להבין מה הייתה הכוונה לגביו. לאו דווקא התוצאה הסופית היא שהפריעה לי, אלא ההסברים שקדמו לה, שלא העניקו נקודה משמעותית לפיתוח הדמות כמעט באף שלב. וגם כאשר "כביכול" מנסים להסביר, זה פשוט לא מספיק טוב. כבר עלו טענות שאולי תצא סדרת ספינאוף שתתמקד בווקנה, אך אם להיות כנים, מתברר שגם אילו היו מקדישים לו עוד פרק שלם, זה כנראה עדיין לא היה מספיק כדי לחבר באמת את מסתורין ה-Upside Down.

ולפני סיום, נקודה חיובית אחרונה. לא משנה עד כמה מעריצים התאכזבו מהבחירות העלילתיות, אי אפשר לומר ש־Weta FX, סטודיו האפקטים שאחראי בין היתר גם על טרילוגיית שר הטבעות, יכול לפשל. בעונה הזו אנחנו רואים הרבה יותר מה-Upside Down, והעולם הזה נחשף לעומק, פרק אחר פרק. בזכות עבודת האפקטים, היקום הזה מקבל חיים חדשים לגמרי. הדמוגורגנים נראים מרהיבים יותר מאי פעם, כל אפקט חזותי ברקע נראה עשיר ומדויק, בין אם אלה הברקים, הכוחות של אילבן, ובעיקר הפרזנטציה המבריקה של ווקנה בהופעתו הראשונה. אפשר להמשיך ולהלל את האפקטים עוד ועוד, אבל השורה התחתונה ברורה: Weta הוא סטודיו יחיד במינו, ואנחנו בהחלט ברי מזל שהוא שם כדי להחיות עבורנו עולמות כל כך מרהיבים.